עיצוב עם טעם
פריטי עיצוב שנוצרו בהשראת מאכלים. לאכול עם העיניים
הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
היכן מתחילה חוויית האכילה והיכן היא מסתיימת? אפשר לראות את חיינו בעולם כסעודה אינסופית, ולא כמטפורה. אנחנו מתעוררים אל הקפה, התה או המיץ של הבוקר; מבקרים במכולת, בסופר או בשוק לפחות פעם בשבוע; משמינים, מרזים, עושים דיאטות, מחפשים פתרונות, מנסים מתכונים, מפנטזים על מאכלים טעימים וחוטפים צמרמורת רק מהמחשבה על מזון שגורם לנו להרגיש רע.
בהיותנו מוקפים באוכל ובדימויים של אוכל כפי שהם מופיעים בספרים, במגזינים ובתוכניות טלוויזיה, רק טבעי שהדבר ישפיע על תחומי עשייה נוספים בחיינו.
לפנטז על ממתקים
מעצבים רבים אכן מושפעים מתרבות האוכל, ושואפים להשיג את העוצמה החושית ואת הפנטזיה שבחוויית האכילה ולתרגם, ולו רק חלק ממנה, אל העיצובים שלהם. אך בעוד שחוויית האכילה היא ראשונית ובסיסית, תחום העיצוב הוא חמקמק, וההנאה ממנו יותר תלוית תרבות ואינסטינקטיבית פחות.
עם זאת, יש מן המשותף בין שני התחומים, שכן גם אוכל וגם עיצוב יוצרים פנטזיה, זהות ומשמעות.
כל אלו עלולים לקרוס או להתערער לנוכח המפגש עם המציאות. חובבי ממתקים יוכלו לספר על הפער שבין המראה המפתה המגלם בהצלחה פנטזיה של ילדות אוטופית לבין טעמם בפועל של אותם ממתקים, שהוא לעתים סכריני ומוגזם במתיקותו. כך גם בנוגע לפריט עיצוב, שבמבט ראשון התגלה כמציאה, אך בהיותו מונח בבית מאבד את הקסם שלו.
כאשר מזון מהווה השראה לעיצוב, אנו יכולים לשאול את עצמנו מה יש בו, שהמעצב רוצה לנכס לעצמו, וכיצד באמצעות אותו מזון מעורר השראה, פונה המעצב ומגדיר למעשה את הזהות של קהל היעד שלו. ואכן, מרבית העיצובים נעשים בהשראת מזונות המעוררים רגשות אופטימיים ושמחים – עיצובים רבים הם בצורת ממתקים ופירות (פחות ירקות) ומעט מאוד בהשראת דגים או בשר, ואם כבר בשר מופיע, לרוב יהיה זה המבורגר
אחד העיצובים הפוטוגניים והמצליחים יותר מסחרית הם הארנקים של ענת ספרן, שעיצבה לפני כמה שנים ארנק בצורת פיתה והמשיכה לפתח עבור חברה אמריקאית מוצרים נוספים כמו ארנק פיצה, ארנק טבסקו וארנק בצורת עוגיית שוקולד צ'יפס. "למדתי אמנות בצרפת ולקחתי הרבה קורסים בעיצוב, וכאמנית אני עוסקת בתחומים רבים ומשלבת ביניהם". ספרן מספרת על תהליך העיצוב של הארנקים, המבוסס על צילום דיגיטלי: "חלק מהארנקים מבוססים על מאכלים שעשיתי בעצמי, כך למשל, אפיתי עוגיות שוקלד צ'יפס בבית וצילמתי אותן. התוצאה הסופית חייבת להיות ריאליסטית ולא מושלמת מדי כמו באריזות מזון. המטרה היא ליצור איזון בין משהו מגרה אבל קרוב למציאות, כך שבמבט ראשון אפשר יהיה להתבלבל ולחשוב שזה הדבר האמיתי". כאשר מתבוננים על ספסל המרמלדה של המעצבת מיכל אנוך מצגר, נראה כאילו הוא מעוצב בהשראת המרמלדות הזולות, הלא ממותגות ועתירות צבעי המאכל שנמכרות בשווקים. רונית ורד היטיבה לתארן בכתבתה "זמן סוכר": "פעם היו בארץ עשרות מפעלי ממתקים קטנים שנשאו שמות פשוטים ותמימים של אחד מבני המשפחה… הם עבדו מסביב לשעון כדי להדביק את הביקוש וסיפקו את רוב צריכת הממתקים המקומית, בעידן שבו לא חלמו עדיין על יבוא דברי מתיקה מכל קצות תבל. הצרכנים התלבטו אז איזו שכבה לכרסם ראשונה משכבות הצבע המבריקות של המרמלדה. האם לספק את היצר באופן מיידי או לשמור את הממתק הנדיר לאחר ארוחת הערב". אנוך-מצגר, שהחלה את דרכה בתחום העיצוב התעשייתי ועוסקת כיום בעיצוב השוקולד בשטראוס-עלית, מספרת איך נולד הרעיון לעיצוב ספסל המרמלדה: "באחד הימים, כשהלכתי בשוק, ראיתי גושי מרמלדה שנראו כמו יציקת פלסטיק. התחלתי לדמיין איך הם ייראו כיצירה מוגדלת. כשנכנסתי לאחרונה לאתר הרשמי של כריות הסושי, הייתי המבקרת ה-251,935. הפרסומים הרבים של הכריות האלה חשפו אותן לקהל רחב. מצאתי ברשת חברות נוספות המייצרות כריות סושי, ויחד איתן גם כרטיסים באתרי היכרויות שבהם הנחתום מעיד על עצמו כי המאכל האהוב עליו הוא "סושי" והמוזיקה המועדפת היא "הכל חוץ ממזרחית" – אמצעי לסנן את ה"לא מתאימים" ולחזק את מעמדו של הסושי כקלישאה של תחכום אורבני-קוסמופוליטי, אנינות, טעם טוב ואולי גם גזרה דקה. אם חושבים על העניין באופן מעשי, יש משהו ביזארי בלהשעין את הראש על פיסת סלמון (או כל דג אחר לא מבושל), פעולה המחייבת התגברות על רתיעה והפרדה בין החומר הרך והנעים שממנו עשויה הכרית לבין מה שהוא מייצג. אולי קל יותר להתייחס לסושי כצורה אסתטית, כמו שרואים בקופסאות התכשיטים של Bobbin4apples. לעומת זאת, כורסת הסושי של האחים קמפנה מברזיל מופיעה במגוון של צורות וגרסאות ונראה כי היא משתמשת ברעיון העיצובי של המעטפת, שעליה מבוסס הסושי, מבלי לנסות ליצור הדמיה של הדבר האמיתי. עם זאת, יש מספר לא מבוטל של מעצבים או קופירייטרים, המעניקים לפרטי עיצוב שמות מעולם המזון, בלי כל קשר ממשי בין הפריט המעוצב למזון שעל שמו הוא קרוי. מטרתו של הסלוגן היא ליצור אצל הקונה תחושה של דבר מוכר ונעים, המלווה באשליה כי המעצב מתייחס ישירות אליו ואל עולמו… ובשיווק כמו בשיווק, כל דבר מותר. כמה אמנים מייצרים בהשראת מזון מלאכת יד, הנושאת אופי ביתי ומבטאת את המסורת האסתטית-אידיאולוגית שבתוכה הם פועלים. סוזן טיילור (Susan Taylor) היא אמנית זכוכית תושבת מדינת מיזורי בארצות הברית. טיילור יוצרת עוגות, שבהן עיטורים וסרטים, היוצרים אווירה חגיגית-קולוניאלית, הנראית כלקוחה מסרט ישן. אמנים אחרים מושפעים מטקסים וגינונים מימים עברו. סאלי ביירן (Sally Byrne) מעצבת קופסאות סרוגות, הנראות כעוגות הלקוחות מהמסורת האנגלית של תה המנחה, סמל לתרבות של רווחה כלכלית, כפי שאנו מכירים מסדרות בריטיות ומעיבודים למחזות של אוסקר ויילד. מעצבים אחרים פועלים מתוך חיבה לתרבות הפופולרית. סוזן פריי (Suzanne Frie) מספרת, כי ההשראה למנורת הפיצה שלה באה מלילות ללא שינה בעת לימודיה בקולג', בתקופה שבה לא היה באפשרותה לבשל. כך גם קופסת הפופקורן מזכוכית של האמנית תמרה קוטוורת' (Tamara Coatsworth), המתייחסת למסורת שהחלה ב-1912, השנה שבה נמכר לראשונה פופקורן באולמות הקולנוע, וממשיכה עד ימינו. עיצוב תכשיטים הוא אולי התחום הנפוץ ביותר שיש בו עיצובים בהשראת מזון, ובעיקר ממתקים. באמצעות זכוכית, למשל, קל ליצור חרוזים הנראים כסוכרייה לכל דבר. גם יהלומים ואבנים טובות נראים פחות מנוכרים ודרמטיים כאשר מעצבים מהם גביע גלידה או אשכול ענבים. בסופו של דבר, אותה מרמלדה היוצאת מפרופורציות והופכת לספסל ענקי, סושי שזכה למרקם רך של כרית או מאפינס סרוגים שעוצבו כחיקוי כמעט מדויק לדבר האמיתי, מעוררים בנו תהיות וגורמים לנו לבחון את המאכלים המוכרים והיומיומיים במשקפיים שונים, לרוב ורודים ואופטימיים, יותר משהם מספקים תשובות. הכתבה התפרסמה במגזין דרך האוכל, ינואר 2010 לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב | -Twitter ובפייסבוק לעצב בפיתה
להוציא מרמלדה מהקשרה
להתרפק על סושי
לסרוג עוגות
לקחת ביס מיהלום
