עיצוב למבינים

חובבי האדריכלות המודרנית ודאי לא יסמנו לעצמם ברשימת היעדים את בזל, שווייץ. העיר אמנם מתהדרת במוזיאון Fondation Beyeler, שתוכנן על ידי רנצו פיאנו, אבל ברובה מאופיינת במבנים מהמאות ה-19-13. עם זאת, במרחק נסיעה של רבע שעה באוטובוס לווייל אם ריין, העיירה הגרמנית הסמוכה, יתגלה לפניכם פלא אדריכלי, ששווה לעלות בשבילו על אחת מהטיסות היומיות של EasyJet לבזל: הקמפוס של ויטרה.

את חברת עיצוב הרהיטים ויטרה (המיוצגת בישראל על ידי הביטאט) כמעט אין צורך להציג: לאורך השנים היא ייצרה ומכרה עיצובים איקוניים ופופולריים של צ'רלס וריי איימס, ורנר פנטון, ג'ורג' נלסון, ג'ספר מוריסון, מרטין ואן סברן, רון ארד ועוד רבים וטובים, אבל בעשורים האחרונים מנסה החברה לספק השראה תרבותית רחבה יותר, גם בהיבט האדריכלי.

לשם כך מציעה ויטרה, שהוקמה על ידי וילי ואריקה פלבאום ומנוהלת כיום על ידי בנם רולף, סיור אדריכלי מודרך בן שעתיים במתחם שלה (באנגלית או בגרמנית), לרבות בחלקים הסגורים בדרך כלל למבקרים. הסיור מאפשר להתרשם לא רק מבית ויטרה או ממוזיאון העיצוב שבמקום, אלא גם להציץ למפעל שבו מיוצרים הרהיטים (מתוך שלושה מפעלים פעילים במקום) ולהיחשף לפרויקטים של אדריכלות מודרנית בעלי חשיבות היסטורית, שהמפגש ביניהם חוצה גבולות של תרבות וסגנון ומהווה מטאפורה לעולם המשתנה ללא הרף.

מתחילים

תחנת האוטובוס שבה יורדים היא גם התחנה הראשונה בסיור, כיוון שתכנן אותה המעצב הבריטי ג'ספר מוריסון. התחנה עשויה מנירוסטה ומזכוכית וכוללת שלושה מושבים עשויים רשתות ברזל (שמזכירים את כיסאות ה-DKR של איימס, בגרסה נטולת רגליים), שכמעט ואינם נראים ומאפשרים ליושב בתחנה להביט דרכם.
לאחר שחוצים את הכביש ונכנסים למתחם הירוק, שבעברו שימש לחקלאות, אפשר להבחין בפסל מונומנטלי, שמורכב ממברג, מפטיש ומצבת. הפסל, שיצרו קלאס אולדנבורג וקוסג'י ואן ברוגן, המשתפים ביניהם פעולה מ-1976, הוא מתנה שהעניק רולף לאביו לרגל יום הולדתו ה-70. שלושת האלמנטים יוצרים מעין שער כניסה חלופי למתחם ומתכתבים עם אהבת הקרקס של בני הזוג איימס. הצבת הפסל במתחם ב-1984 הייתה נקודת מפנה בעיצוב המקום: זו הייתה הפעם הראשונה שהוצב במתחם אלמנט שאינו משרת מטרה תעשייתית או מסחרית, אלא מייצר נוכחות תרבותית.

אדריכל פרנק גרי יוצא מארצות הברית

המפגש של משפחת פלבאום עם אולדנבורג הוביל למפגש עם האדריכל האמריקאי פרנק גרי, ידידו. בתחילה שיתפו פעולה ויטרה וגרי בפרויקט עיצוב רהיטים ולאחר מכן, כחלק מהתפיסה החדשה שביקשה להתרחק מהזהות התאגידית שעלתה מהמפעל בתכנונו של ניקולס גרימשו (ועל כך נרחיב בהמשך), הוחלט על בנייתם של מפעל חדש ומוזיאון עיצוב, המבנים הראשונים של גרי מחוץ לארצות הברית. המבנים, שבנייתם הושלמה ב-1989, שוכנים זה לצד זה ועיצובו של האחד משלים את עיצובו של השני. לדוגמה, הרמפות והצריחים הלבנים, המתנוססים מעל הכניסה למפעל, מתכתבים עם המראה הכללי של המוזיאון, שבנוי כאסופת צריחים, קוביות ורמפות. בתוך המבנה המרשים נמצאת תצוגת קבע, הכוללת מאה כיסאות שעוצבו בשנים 1991-1820.

בהמשך הסיור אפשר לראות את המפעל שבנה ניקולס גרימשו בחצי שנה. ויטרה פנו אל האדריכל לאחר ששריפה גדולה פרצה במקום ב-1980 (אז לקח לכבאיות הרבה זמן להגיע למתחם), והשמידה ייצור של שישה חודשים. המבנה התעשייתי מצופה ביריעות אלומיניום גליות, שמחפות גם את תקרות חללי העבודה הפנימיים.
המפעל השלישי במתחם שונה מהותית מהשניים האחרים, ונדמה שזהו המבנה בעל האופי האנונימי ביותר מבין השלושה. מדובר במבנה תעשייתי, מחופה בלבנים אדומות, שתכנן אלוורו סיזה הפורטוגזי. כיוון שהמבנה נראה מהכביש הראשי שממערב לקמפוס (כביש מספר 3 הנוסע מבזל ועד פרנקפורט, גרמניה), ביקש סיזה לבדלו מהמבנים האחרים השוכנים בסמוך. עם זאת, הוא נדרש לייצר מעבר מוגן בינו ובין המפעל של גרימשו ולכן בנה גשר פלדה בגובה 11 מטרים, שמספק מחסה ובה בעת מייצר מסגרת אופטית לתחנת הכיבוי.

אדריכלית זאהה חדיד מכבה שריפות

בהמשך המסלול נמצא המבנה המרתק ביותר במתחם – תחנת כיבוי האש בעיצובה של זאהה חדיד (שנבנתה ב-1993), שעל בנייתה הוחלט כחלק מהסקת המסקנות מאותה שריפה. הפנייה אל חדיד הייתה מפתיעה, משום שמאז שהאדריכלית הקימה את המשרד שלה, ב-1980, אף אחת מהתכניות שלה לא הפכה משרטוט למבנה. ואולם, ההימור השתלם: המבנה של חדיד מורכב מקווים ישרים הנוטים בזווית, מעין הארכה ליניארית של הכרמים והשדות שהיו פזורים באיזור. הכניסה אל התחנה מעוררת התפעמות וסחרחורת, הנובעות מהניגוד שבין הזוויות לחוסנו של הבטון המזויין שממנו היא בנויה. התקרה של חניית הכבאיות כאילו מוחזקת על קירות מעטים מדי, קירות חדר האוכל בנויים באלכסונים שאינם מורגשים עד שמנסים להישען עליהם, ובמקלחות, המבקרים היחידים שהצליחו לעמוד ישר בלי לחטוף מחלת ים היו אנשי משלחת דייגים מדנמרק. כיום המבנה משמש לתערוכות, והשיטוט בחדריו השונים מעורר הערכה עצומה ליכולותיה של האדריכלית הבריטית.

אדריכל טדאו אנדו יוצא מיפן

בניגוד לסחרור שיוצרת תחנת הכיבוי של חדיד, ביתן הוועידות של טדאו אנדו, שנחנך באותה השנה (וכמו במקרה של גרי, היה זה פרויקט הבכורה שלו מחוץ למולדתו, יפן), מייצר תחושה מדיטטיבית באמצעות בטון ועץ טבעי. שביל הגישה המוביל אליו צר וארוך ומאפשר אך ורק הליכה בטור ישר – גורם המנטרל אפשרות לשיחה ונועד לנקות את מוחם של הנכנסים מטרדות היום. גם החדרים חפים מדקורציות האופייניות לחדרי ישיבות, ומול החלונות הגדולים המשקיפים על הגן שבקומת הקרקע, ניצבים קירות חשופים. הקומה השנייה של המבנה חפורה בקרקע ומוקפת כולה בקירות בטון, היוצרים תחושה של מבצר מבודד. מי שנמצא בקומה התחתונה מקבל שפע של אור יום טבעי אך מנותק מהעולם החיצון, עיקרון חוזר בעבודותיו של אנדו.

עוד כוכבים

בשנות ה-90, עם תום הבנייה של המפעלים, של תחנת כיבוי האש ושל ביתן הוועידות, החליטו בוויטרה לעצור את ההתרחבות התעשייתית, קרי לא לבנות עוד מפעלים, אלא להתרכז במהות החברה. אז הגיע השלב של רכישת מבנים שונים לקמפוס שנוכחותם אינה בהכרח פרגמטית, אלא אסתטית.דוגמה לכך היא תחנת הדלק שתכנן האדריכל ז'אן פרובה עם אחיו הנרי. התחנה נבנתה במקור עבור חברת נפט אמריקאית והוצבה בצרפת. ב-2003 היא הועברה לקמפוס של ויטרה ונבנתה מחדש, לא לצורכי תדלוק: היא ניצבת נקייה וריקה באמצע המרחב ומוקפת דשא ועצים. מיקומה כמו תלוש מהקשר אך זהו גם סוד קסמה. היא אינה נחוצה שם ותפקידה לעורר עניין ולהעניק השראה. מבנה נוסף מאותה תקופה הוא הכיפה הגיאודזית של באקמינסטר פולר ותומאס סי. האוורד, שהובאה מדטרויט בשנת 2000. כיום משמשת הכיפה לכנסים ולאירועים.

בניית מפעל רביעי (שטרם הושלמה) ופתיחת בית ויטרה שעיצבו הרצוג ודה מרון מסמלות את סוף השלב הזה, אך קצב הבנייה אטי יותר מבעבר ושומר על איזון – בין מבנים פונקציונליים-תעשייתיים גרידא, למבנים שמטרתם קישוטית יותר, דוגמת ה-Airstream Kiosk. מבנה זה, שהוא מעין אוטו גלידה כסוף, נבנה ב-1968 והתגלה על ידי צייד משאיות בנבאדה. בקיץ 2011 הצטרף ה- Airstream Kioskלמתחם, ומאז הוא פעיל כקיוסק רק בחודשי הקיץ. עם זאת, גם כשהוא אינו מתפקד כקיוסק, יש לו קסם מיוחד שמחזיר את המבקרים במקום לילדות.

גולת הכותרת – בית ויטרה

למבנה האחרון בסיור – בית ויטרה – כדאי להקדיש לפחות שעתיים. זהו ספק מוזיאון, ספק מקדש לחובבי העיצובים של החברה. דרכו של הבניין, שתוכנן על ידי צמד האדריכלים ז'אק הרצוג ופייר דה מרון, לא הייתה קלה והוא הושלם רק ב-2010, לאחר כמה הפסקות בתהליך הבנייה. ההחלטה לבנות מעון רשמי לרהיטים של ויטרה התקבלה לאחר שהחברה, שלאורך השנים הציגה את מוצריה בחנויות ברחבי העולם, חשה שנוכחותה בשוק הגרמני טעונה שיפור. גם זרם המבקרים ההולך וגובר במוזיאון של גרי הבהיר שיש צורך במרחב נוסף, שיאפשר התפתחות של פעילויות אחרות מלבד ייצור.

המבנה, שמתפרש על פני 3,000 מטר רבוע, מתכתב עם בתי המגורים בסביבה וכמו מורכב מבתים שנערמו זה על גבי זה, באופן המאפשר תצפית אחרת מכל קומה: לכיוון היער השחור של גרמניה, לכיוון צרפת ולכיוון העיר בזל. הגגות הגמלוניים וצורת הבית עצמו מסמלים את השיבה הביתה של צמד האדריכלים השוויצריים, שפעלו במשך שנים רבות בעיקר במדינות אחרות. כך, עיצובים חדשים או איקוניים, שולחנות, כיסאות, גופי תאורה וכורסאות – כולם נמצאים בהישג יד, זמינים למישוש חטוף או למנוחה קצרה אחרי יום ארוך.

ויטרה – מידע שימושי

איך מגיעים
מתחנת Basel's Badischer Bahnhof עולים על קו 55 ונוסעים כ-20 דקות, עד לכניסה למתחם ויטרה.
שעות פתיחה ומחירים
מוזיאון העיצוב של ויטרה: כל יום בשעות 18:00-10:00, 9 אירו
סיור אדריכלי מודרך (שעתיים באנגלית): כל יום ב-12:00 וב-14:00, 12 אירו
כרטיס משולב מוזיאון + סיור: 16 אירו
סיור מודרך בתערוכה (שעה): שבת וראשון ב-13:00, תוספת של 6 אירו
בית ויטרה (כולל בית הקפה וחנות המוזיאון): כל יום בשעות 18:00-10:00, חינם

הקיוסק של ויטרה. צילום: לירון מילשטיין

מה עוד אפשר לעשות בבזל?

לאכול רושטי ב-Chato Lapin
מסעדה קטנה וחביבה, המגישה בעיקר מנות של רושטי – לביבות תפוחי אדמה שוויצריות. אם הדבר הראשון שעולה לכם בראש זה לביבות של חנוכה, היו מוכנים לסטנדרטים אחרים של גודל, מדובר במנות ענק.
כתובת: Schneidergasse 20

2. לאכול ראמן ב-Namamen
אם אתם מגיעים ביום חורף קריר, השאירו מקום לארוחת ערב שכולה מרק. בנאמאמן מכינים ראמן מעולה, במגוון אפשרויות, ואין דבר מנחם יותר מקערת מרק מהבילה כשבחוץ יורד גשם.
כתובת: Steinenberg 1

3. לראות גם את Foundation Beyeler בעיצוב רנצו פיאנו
מוזיאון פאונדיישן ביילר אמנם מרוחק מעט ממרכז העיר, אבל הנסיעה אליו מומלצת במיוחד. מלבד האוסף הקבוע של המוזיאון, הכולל כ-200 יצירות של אדגר דגה, מארק רותקו, חואן מירו, ז'ורז' סרה, אוגוסט רודן ועוד, מוצגות בו גם תערוכות מתחלפות. גם אם אמנות לא מדברת אליכם, סעו לראות את המבנה שתכנן האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו, ואת הפסל "אימא" של לואיז בורז'ואה הנמצא בחצר.
שעות פתיחה: כל יום בשעות 18:00-10:00, בימי רביעי בשעות 20:00-10:00
מחיר כניסה (אפשר לשלם באירו): 25 פרנק שוויצרי
כתובת: Baselstrasse 101

4. מזרקות הקרנבל של טינגלי
בחזית כיכר התיאטרון של בזל ניצבות מזרקות הקרנבל שבנה האמן השוויצרי ז'אן טינגלי. המזרקות מותקנות בתוך ברכה רחבה רדודה, וכל אחת ממכונות הברזל המורכבות מהווה מזרקה בפני עצמה.
כתובת: Theaterplatz