עושים (קצת) רוח

נתחיל בווידוי קטן: סרטי אימה הם לא בדיוק המרענן הרשמי שלי. רוצה לומר, פחד לא מזוהה אצלי עם הנאה. אחרי כמה חוויות קולנועיות מבעיתות נפל האסימון לנבכי ההכרה: לכל הרוחות והשדים, למה לי את זה?

אלא מה, הסקרנות (זו של החתול) עדיין רודפת אותי, וכך מצאתי את עצמי הולכת בשקשוק ברכיים (ולבד!) לסרט "השליחים", מבית היוצר של הבמאים והאחים התאומים מהונג קונג, דני פאנג ואוקסיד פאנג צ'אן, שסרטי האימה שלהם (ביניהם "העין") זכו להצלחה עולמית. בסתר לבי קיוויתי שלא אזיע מפחד בסרט, כי הקיץ התל אביבי בהחלט עושה את העבודה מחוץ לאולם הממוזג.

כבר בפתיחה ניגש הסרט ישר לעניין, ופורץ בסצנה דינמית, גם אם משומשת מעט, המתארת רצח נורא שאירע בבית חווה ישן ומבודד. מספר שנים לאחר המקרה מגיעה לבית המקולל משפחת סולומון, המתמודדת עם טראומה מסתורית מהעבר וגם עם מצב כלכלי רעוע, אך מקווה לפתוח דף חדש במקום השקט והפסטורלי. אולם עד מהרה מתברר שתהליך השיקום המשפחתי אטי וכואב, וכי פצעי העבר, כמו גם הרוחות הצצות מהמרתף, לא מרפים בקלות, עד כדי איום על שלום המשפחה.

בן, הפעוט המתוק (בגילומם של אוואן ןתיאודור טרנר), שהפסיק לדבר בעקבות אותו אירוע משפחתי טראומטי, רואה ראשון, בעיני הילד התמימות שלו, את הרוחות הרודפות את הבית. ג'ס, אחותו הקודרת בת השש-עשרה והגיבורה הראשית של הסיפור (קריסטן סטיוארט), נחשפת בעקבותיו לרוחות, והן נוהגות בה באלימות הולכת וגוברת. כמו רוב המבוגרים, ההורים אינם מאמינים לסיפוריה וחוששים ששפיותה מתערערת. העימות החריף ביותר ניטש בין ג'ס לבין דניס, האם החרדה והמאשימה (פנלופה אן מילר), בעוד רוי, האב (דילן מקדרמוט), מנסה להתייחס באופן חם ותומך יותר לבתו. ג'ון בארוול (ג'ון קורבט) עובד שכיר ידידותי אך ערירי, המסייע לאב בגידול שדה חמניות לפרנסת המשפחה, הוא דמות דומיננטית נוספת, החודרת לתמונה המשפחתית השבירה.



עיקר המתח בעלילה נבנה סביב השאלות: מדוע הרוחות רודפות את ג'ס? מה המסר, אם בכלל, שהן מנסות להעביר לה? מהו סודה הכואב של משפחת סולומון? והאם אורב אי שם אדם כלשהו, המסתיר כוונות מרושעות? לרוע המזל, מבנה העלילה כה צפוי ובנאלי, עד שכל חובב קולנוע בכלל וחובב סרטי אימה בפרט, יבין וינחש חיש קל את התשובות הנכונות לכל השאלות (אבל לא יזכה בפרס). בהמשך ישיר לכך, כל אפקט הפחד – למרות ואולי בגלל הבומים הפתאומיים והרחשים המסתוריים שמשמיעות הרוחות בכל הזדמנות – פשוט מתפוגג.

אולי כדי לחפות על העלילה הנוסחתית, משתמש הסרט בנושאים טעונים כמו גבולות השפיות, יחסי הורים-ילדים, ייסורי גיל ההתבגרות וכמובן – המאבק בין טוב לרע וההבחנה ביניהם. נושאים אלו, הנוגעים בצללי הנפש, מתאימים לסרט אימה, אולם הדיון בהם נשאר סכמטי ומכני ואינו מוסיף לסרט עומק רעיוני ורגשי, גם בגבולות הז'אנר.

הסרט מגייס לעזרתו סימבולים שונים, אך משרטט אותם ביד גסה וללא שמץ מקוריות. למשל, חמניות המסמלות כמובן תקווה והצלחה; עורבים תוקפניים ומבשרי רע, הקשורים מסיבה לא מובנת לסיפור הרצח, ומפוזרים במרחבי הסרט במעין מחווה חסרת חן לסרט האימה הנודע של אלפרד היצ'קוק, "הציפורים"; וכן מרתף הבית הרוחש רוחות, המסמל את אירועי העבר הכואבים אשר הודחקו לתת המודע המשפחתי, ללא התמודדות אמיתית עם השלכותיהם. אפילו הרוחות והאפקטים הנלווים אליהן מאכזבים, בשל עיצובם השגרתי עד חובבני, כמו במקרה של רוח הילד שרצה על התקרה, ונראית כמו עבודת אנימציה בלתי משכנעת.



חוסר המעוף בתסריט ובבימוי ניכר גם בעיצוב הדמויות הפלקטי ובמשחק נטול דקויות רגשיות. במיוחד הפריע לי ליהוקו של מקדרמוט לתפקיד הורה תומך וחובב חקלאות נלהב. עיניו הכחולות היפות משדרות ריחוק וציניות קלה, וגופו המטופח לתלפיות נראה כיציר מכוני כושר הוליוודיים יותר מאשר כתוצאה של עבודת אדמה.

יחד עם זאת, למרות הפגמים המהותיים הרבים שבסרט, הוא מתקדם באופן קצבי למדי ואינו חוסך במפגשים עם העל-טבעי, שתמיד מבטיחים ולו ניצוץ של אימה. אולי משום כך לא השתעממתי, גם אם לא התלהבתי במיוחד. השניים שישבו מאחורי וקטלו את הסרט נחרצות עם סיומו, אולי לא יסכימו לפשרה דחוקה זו, ואפשר להבין למה: הסרט אינו מספק את הסחורה המתבקשת מהז'אנר – הטלת אימה.

השליחים, ארה"ב, 2006. במאים: דני פאנג ואוקסיד פאנג צ'אן. שחקנים: קריסטן סטיוארט, דילן מקדרמוט, פנלופה אן מילר, ג'ון קורבט, אוואן תיאודור טרנר. 90 דקות.