עונת הרחצה

מריקו מורי

"חלום ריק", 1995, הדפסת צבע, אלומיניום ועץ, שישה לוחות, 274×731.5 ס"מ

עבודותיה המוקדמות והפורצות דרך של האמנית היפנית מריקו מורי נעות על הציר שבין פנטסטי לריאליסטי, בין רוחני לטכנולוגי ובין עבר לעתיד. הצילום המטופל "חלום ריק" נראה במבט ראשון כחוף רחצה אקזוטי, אולם מבט נוסף מגלה כי כל הפרטים בו הם מעשה יד אדם, גרסה מלאכותית וסינתטית לטבע. המקום המתועד בצילום – Ocean Dome – קיים במציאות. זהו מעין לונה פארק מלאכותי הכולל את החוף מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם; המצאה יפנית שנועדה לחקות חוף ים על כל פרטיו: חול, צמחייה טרופית ושמיים כחולים תמיד. התמונה החדה, העליזה והצבעונית מזכירה אסתטיקה של תצלומי פרסומת של חברות תיירות, אך העובדה שהתצלום כולל את תקרת המבנה שבו נמצא "החוף" חושפת את האשליה במערומיה. בת הים השרועה על החוף בין המתרחצים – האמנית בתחפושת שאכן צולמה באתר עצמו – חותרת אף היא תחת תפיסת המציאות של הסצנה ומוסיפה לה ממד פנטסטי, אך בו בזמן מדגישה את מלאכותיותו, את הסינתטיות של חוף הים ואת מופרכותה של הסצנה כולה.

דגנית ברסט, "פני הים", 2006־2008, הדפסת צבע, 112X156 ס"מ. באדיבות גלריה ג'ולי מ.

דגנית ברסט

"פני הים", 2006־2008, הדפסת צבע, 112X156 ס"מ

דגנית ברסט מגדירה את עבודותיה שהוצגו בתערוכה "פני הים" בשנת 2009 כ"צילומים שטוחים של דברים עמוקים", העוסקים "בהבדל בין בהירות וצלילות". עבודותיה של ברסט נעות לא אחת בין ציור לצילום, ומרבות לחקור את הטקסטורה של פני השטח ואת גבולותיהם של סוגי המדיה האמנותיים. בתערוכה "פני הים" הציגה סדרת תצלומים של שחיינים הקופצים למים, שדרכם היא חוקרת את המעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי באמצעות שימוש בפיקסלים – אבן הבניין של הצילום הדיגיטלי. תצלומי השחיינים והרוחצים בים הוגדלו בהקצנה עד לקבלת פיקסליזציה מוחלטת כמעט והתפרקות של הדימוי, ההופך לאוסף כמעט מופשט של ריבועים בצבעים שונים. במבט ראשון נראות העבודות כציורים מופשטים שכל ריבוע בהם נצבע ביד עמלנית, אך אט אט מתבהר הקשר בין הריבועים ועמו ההבנה כי מדובר בדימויים של דמויות אנושיות. בכך יוצרת האמנית מצב גבולי הנע בין מוחשי לערטילאי ובין מובן לחסר פשר. מצב הביניים שהאמנית מבקשת ליצור, העיסוק במקום הגבולי שבין לבין – בתחילה בין סוגי מדיה אמנותיים שונים – מיתרגם לחקירה של מצבי ביניים אנושיים באמצעות בחירת הדימויים עצמם: האנשים הקופצים למים עוברים ממצב אחד למצב אחר, וממרחב מוכר למרחב שמתקיימים בו חוקיות וצורות חיים שונות.

מישל פלטניק, "דיוקן עצמי בבריכה", 2009, הדפסת צבע, 90X120 ס"מ; דיוקן עצמי בבריכה (מבט מהצד), 72X100 ס"מ

מישל פלטניק

"דיוקן עצמי בבריכה", 2009, הדפסת צבע, 90X120 ס"מ; דיוקן עצמי בבריכה (מבט מהצד), 72X100 ס"מ

עבודותיו של מישל פלטניק – אמן בינתחומי המלהטט בעבודותיו בין ציור, צילום, וידיאו, מיצב ומיצג – נראות במבט ראשון כציור לכל דבר, אך למעשה מדובר בעבודות וידיאו וצילום המבוססות על מיצבים מצוירים בחלל. בעבודה אינטנסיבית של חודשים ארוכים שאינה מערבת כל עיבודי מחשב, הוא מתכנן ומפסל סטים שלמים ומורכבים שבהם הוא מביים סצנות שונות, חלקן לקוחות מתוך ציורים מפורסמים בתולדות האמנות. הסטים, על הדמויות האנושיות המופיעות בהם, נצבעים ומצוירים כאילו היו בדי ציור, ומצולמים מזווית מסוימת ומתוכננת מראש היוצקת בהם אשליה של תלת ממד. תזוזה של זווית הצילום תשבש את חוקי הפרספקטיבה של הציור, תפריד את הדמות מצלה שצויר על הקיר, ותפרק את אשליית התלת ממד. ואכן, במבט ראשון נראות עבודותיו כציורי שמן עתירי צבע, אך מבט נוסף בהם מגלה כי מדובר בתצלומים או בעבודות וידיאו החושפות את תנועות העיניים והנשימה הזעירות של הדמויות האנושיות בהם. בעבודה "דיוקן עצמי בבריכה", המושפעת מציורי הבריכות המפורסמים של דיוויד הוקני, מכסה הציור הן את חלל התצוגה והן את גוף האמן, ויוצר אשליה של דמות העומדת לקפוץ למים. פלטניק מייצר מרחב רווי תעתועים וסתירות: צילום המתחזה לציור, דו ממד שיוצר אשליה של תלת ממד, בריכה ללא מדרגות שלכאורה אין ממנה מוצא, מים עמוקים שהם למעשה משטח צבע שטוח.

גלי גרינשפן, "בריכת שחייה", 2014, PVC מטופל, 3.30X 6.5X 0.5 מטר
באדיבות חנינא, מקום לאמנות עכשווית, תל אביב
צילום: אוסקר אבוש

גלי גרינשפן

"בריכת שחייה", 2014,  PVC מטופל, 3.30X 6.5X 0.5 מטר

במיצב שבנתה גלי גרינשפן במיוחד עבור חלל התצוגה של גלריה חנינא בתל אביב, הפכה האמנית את קומתה התת קרקעית של הגלריה למעין בריכה ציבורית. היא ציפתה את חלל הגלריה ביריעות PVC בטורקיז עז, שדגמים גיאומטריים של מסלולי שחייה מסומנים בהן בשני אופנים: האחד, סימון ישר ורחב בגוון אפור, מורכב מדגם גיאומטרי משתנה המזוהה עם עיטורי רקמה בסגנון אירופי קלאסי; השני, סימון אלכסוני של מסלולי בריכה בגוון כחול כהה בעל כיוון פרספקטיבי מובהק. אלה יוצרים על פני "המים" מסלולי שחייה שונים המבקשים לייצג עולם בעל סתירות פנימיות, מצב דמוי חלום שחוקי ההיגיון מופרים בו והוא מציב אלטרנטיבות שונות להליכה בתלם המוכר. הצבע העז, החומר האינטנסיבי והגודל המקיף את מי שנכנס לעומקו מצליחים ליצור סאונד שקט, והופכים את מרתף הגלריה למרחב ציורי, פסיכולוגי ורגשי. דווקא בקומה שבה אין פתחים אל החוץ, מזמינה הרצפה לרדת לעומקה, לצלול אל מעבר לגבולותיו של החלל הסגור. דווקא שני סוגי סימון גיאומטריים המבקשים ליצור סדר, מפרים את חוקי המציאות המוכרת.

גיל הלר, 2008 "The Big Fall", שמן על בד מודבק לעץ, 30×25 ס"מ

גיל הלר

"The Big Fall", מ- 2008,  שמן על בד מודבק לעץ, 30×25 ס"מ

בציוריו של גיל הלר יש ניחוח של נוסטלגיה, געגוע לתקופה אחרת ולזמן אחר. התחושה הזו נוכחת בציורי השחור־לבן הריאליסטיים, קטני הממדים, השואבים השראתם ממגזינים ישנים ומאלבומי תמונות משפחתיים. הלר מצייר ספורטאים ברגעים של מאמץ עילאי, ולוכד את יופיו של המאמץ של הגוף. בעבודותיו סדרה של ציורי שחיינים ושחייניות ברגע קפיצתם למים, תנועות גופם הן מחוות קלות המכילות עולם ומלואו: הגוף המוצק מקופל לשניים, רגליהם הישרות אחוזות בידיהם, בהונותיהם מתוחות במאמץ וסימני המתח ניכרים על פניהם. הלר לוכד את פרטי פרטיה של התנועה, מקפיא את רגע התנופה בזמן, מייצר תחושה של על זמניות, ש"כך נוצר תעתוע", כותבת האוצרת דנה גילרמן, "מצד אחד דינמיות ואקטיביות, תחושה של חיות, ומצד שני – הקפאה של רגע בזמן, של תנועה שנקטעה באמצעה ולא תיגמר לעולם".

Leandro Erlich
"בריכת שחייה", 1999, מיצב תלוי חלל. באדיבות גלריה ברוורמן, תל אביב

Leandro Erlich

"בריכת שחייה", 1999, מיצב תלוי חלל

מיצב הבריכה המרשים של האמן הארגנטינאי ליאנדרו ארליך נבנה במיוחד עבור מוזיאון אמנות המאה ה־21 בעיר Kanzawa ביפן, והוצג מאז גם במוזיאון ה־MOMA בניו יורק וגם בביאנלה בוונציה. זהו מיצב אינטראקטיבי בהשתתפות הצופים המייצר אשליה של התבוננות דרך מים עמוקים, כאשר הצופים נותרים יבשים לגמרי. במיצב נראית בריכת מים עמוקה שנבנתה באחת מחצרות המוזיאון. הצופים המתבוננים בה מלמעלה יכולים לראות מבקרים בלבוש מלא מהלכים על קרקעיתה, במה שנראה כמים עמוקים. למעשה מדובר בבריכה עמוקה וכחולה אך ריקה ששכבת מים דקה מונחת בה על לוח זכוכית שקוף המכסה את פתחה. אשליית המים העמוקים היא דו צדדית: המבקרים יכולים להיכנס אל החלל הריק של הבריכה, ובהתבוננות מעמקי הבריכה כלפי מעלה רואים את העולם בחוץ משתבר באופן מטושטש דרך שכבת המים הדקה, כפי שהיה נראה לו אכן היו צוללים במים עמוקים. כמרבית עבודותיו של ארליך, עבודה זו חותרת תחת התפיסות החושיות המובנות מאליהן, וחוקרת את מערכות התפיסה וההכרה האנושיות. בנוסף היא מזמינה את הצופים להשתתפות פעילה ביצירת האמנות ויוצרת קשר בין המבקרים המתבוננים אלה באלה וחולקים מרחב משותף.

אורלי הומל, "בריכת תפארת", 2011, גבס ועץ

אורלי הומל

"בריכת תפארת", 2011, גבס ועץ

רבות מעבודותיה של אורלי הומל בוראות עולם קסום ומפתה, מלא הומור וחן מצד אחד אך גם במתח מצד שני, שנדמה כי קסמו תלוי על בלימה. בשפתה הפיסולית הנקייה והמדויקת היא בונה פסלים עדינים מגבס לבן או מיציקות בטון, המתארים אובייקטים תמימים לכאורה שטמונים בהם זרעי מתח או חשש מפני הבאות. המיצב "בריכת תפארת" מקפיא רגע קצר ומכריע של שחיינים, הרגע הדרוך ומלא המתח שלפני קפיצתם למים. היא יצרה סדרה של מקפצות בריכה בגודל אמיתי שעליהן זוגות רגליים הממתינות לקפיצה למים, כולן יציקות גבס של רגלי בני משפחתה של האמנית. חלק מן הרגליים נראות כמו מהססות לפני קפיצה, אחרות נאחזות בדריכות בקצה המקפצה, קצות האצבעות מתעקלות לרגע במאמץ, מעידות על עוצמתו של הרגע שהוקפא, הופכות לייצוג אנושי מלא חן וחמלה של השחיינים הנעדרים.

Teresita Fernández, 2009,
"Stacked Waters" , יציקות אקריליק, מוזיאון בלנטון לאמנות, אוסטין, טקסס
באדיבות האמנית וגלריה Lehmann Maupin, ניו יורק והונג קונג. צילום: Rick Hall

Teresita Fernández

Stacked Waters", מ-2009, יציקות אקריליק, מוזיאון בלנטון לאמנות, אוסטין, טקסס

מיצביה גדולי הממדים של האמנית האמריקאית תרזיטה פרננדז עוסקים בפסיכולוגיה של התבוננות ובתפיסה האנושית. בעבודה "Stacked Waters" (ערימות מים), אשר הוזמנה על ידי מוזיאון בלנטון לאמנות באוסטין, טקסס, כיסתה את חלל הכניסה של המוזיאון המתפרש על פני כמעט 1,000 מ"ר ביציקות אקריליק. רצועות הצבע האופקיות המכסות את קירות החלל משנות את צבען בהדרגה, והופכות בחלקו העליון מכחול כהה ללבן. שינוי הצבע ההדרגתי נראה כציור קיר מופשט, ומתייחס לעבודות הפיסול המינימליסטיות והמופשטות של האמן האמריקאי דונלד ג'אד משנות ה־60, אך גם יוצר אשליה של בריכה עמוקה העוטפת את המבקר. פני השטח המבריקים של צבע האקריליק משקפים את אור היום המציף את החלל מלמעלה, ומייצרים אפקט דמוי מראה, המשקפת את בבואתם המטושטשת של הצופים. העבודה עושה שימוש במאפייניו האדריכליים של החלל, על שדרת הקשתות והמדרגות שבו, ונעזרת בהם כדי לייצר אשליה של מים עמוקים. זוהי עבודה המשתנה תדיר כפונקציה של הזמן והמיקום של הצופה במרחב. היא משמשת כמעין דיוקן משתנה של אור היום בחלל, וגווניה משתנים בהתאם לעונות השנה ולשעות היממה. הפרספקטיבה הפיזית של החלל משתנה אף היא ככל שהצופה מטפס ועולה במדרגות. גוני הכחול מתבהרים לאורך הטיפוס, הופכים מכחול כהה בתחתית הבריכה ללבן המקדם את פני הצופים באולמות התצוגה העליונים של המוזיאון, השתנות שכמו מבשרת על כניסתם של הצופים אל מרחב ה"קובייה הלבנה", המאפיין גלריות לאמנות.

שרון גלזברג, "חליפת עורה", 2009, וידיאו, 7:40 דקות, הקרנה מחזורית

שרון גלזברג, "חליפת עורה", 2009, וידיאו, 7:40 דקות, הקרנה מחזורית

שרון גלזברג, "חליפת עורה", 2009, וידיאו, 7:40 דקות, הקרנה מחזורית

שרון גלזברג

"חליפת עורה", 2009, וידיאו, 7:40 דקות, הקרנה מחזורית

 בעבודת הווידיאו "חליפת עורה" שתלה האמנית שרון גלזברג על קרקעיתה של בריכה עץ שענפיו ערומים מעלים ומפירות, וקרני האור המשתברות במים מרצדות ביניהם. אל הפריים נכנסת ילדה הצוללת אל מתחת למים, ותולה על ענפי העץ החשופים בלונים שחורים מלאים במים הנראים כפירות. הילדה שוחה סביב העץ, נעלמת ושבה כשבלונים נוספים בידיה, קושרת אותם לענפי העץ ההולכים ומתמלאים ב"פירות" הכהים, ומשנה בכך את הנוף הנגלה לעיני הצופה. גלזברג מעידה על עצמה כי מאז ילדותה בכל פעם ששהתה במים הרגישה שעורה הוא שמפריד בין המים שבפנים למים שבחוץ, ומכאן שמה של העבודה. המים בעבודותיה נושאים ממד עוטף, רחמי, והדמות השוחה בהן נראית כמו עובר בעולם מימי תת קרקעי, בוראת נוף קסום וסוריאליסטי. אלא שהחיזיון המרהיב והחלומי, שנראה כה מנותק מן המציאות, אינו נעדר מסרים אקולוגיים מטרידים: העץ הוא עץ מת, ענפיו ערומים, ופירותיו העשויים בלוני גומי שחורים הם מוצר תעשייתי, פירות ביאושים.