עולם הדימויים של רקפת

לאחר שהות של שתי דקות בסטודיו העמוס של רקפת כנען, תרגישו כאילו נכנסתם לתוך עולמו של ד"ר סוס. הייתכן שדגי הפלסטיק המפוזרים ברחבי הסטודיו יהפכו לאמיתיים? אולי האווזה והפילון יתחילו פתאום לדבר? ברגע שנדיר, בנה בן השמונה של כנען, פורץ לסטודיו יחד עם אביו, יוצאות גם המכוניות מהמגירות וכל הצעצועים מקבלים חיים משל עצמם.

כשהגיע לידי ספר הילדים "טיקליטון" שאויר על ידי כנען (מאת תלמה אליגון רוז, בהוצאת כנרת), ניסיתי, לפני הכול, לאתר באיזו תוכנה ובאלו אפקטים היא השתמשה כדי לשלב את הציור עם הצילום, אבל לא תיארתי לעצמי שמדובר בעבודת ידיים טהורה – ציור, פיסול וצביעה. כך גם באשר לאיורים שהיא עושה לחברות היי טק ומגזינים ברחבי העולם.
רקפת צוחקת. "תוכנה? אני עושה הכול בידיים". סטודיו מעוצב עם מסכי פלסמה, כך מתברר, אינו חלק מעולמה.

הספר "טיקיליטון" יצא במקור כתקליט שבמרכזו סיפור על ילד בשם איתי היוצא יחד עם הצעצועים שלו להרפתקה סודית ב"ארץ הילדים הנפלאים, שעיר הבירה שלה היא 'הלוואי'". בתוך הסיפור משולבים שירי ילדים מוכרים, כמו "החמור הקטן", ו"לדוד משה הייתה חווה". את התקליט מספרת ושרה חוה אלברשטיין, שמסייעת בקולה ליצירת עולם דמיוני ומופלא.
"כשנדיר היה בן שלוש או ארבע, אהבנו מאוד לשיר יחד את השירים מתוך התקליט", משחזרת כנען. "בתקליט יש משהו חזותי מאוד, ולכן כל הזמן ראיתי דימויים מול העיניים. למשל, בקטע על החור".

הילד לא רק מקשיב לטקסט, אלא עוקב בד בבד אחרי המשחקים שעל הדף: הפיל – מצויר, המכונית הצהובה – בתלת ממד, והצל של הצילום מתחבר לצל החרות בדיקט. זהו עולם שלם ונפרד, בעל חוקים משלו, מלא צבע ותנועה, שמתקיים מול המילה.
את עיצוב הספר עצמו הפקידה כנען בידי בן זוגה איתן, מעצב גרפי במקצועו, אך שף בפועל. החיבור של כנען למחשב מתבטא אך ורק בעבודת הסריקה של המוצר הסופי.



עניין של אידיאולוגיה?

"לא. אני בכלל לא פנאטית וחשוב לי לציין זאת", כנען חורצת. "אין לנו טלוויזיה, אבל אנחנו כן רואים סרטי די-וי-די. איתן סובל קצת ממחסור בשידורי ספורט ונדיר צופה בטלוויזיה אצל חברים או אצל הסבתא. למען האמת, יש גם דברים טובים בטלוויזיה, אבל בסך הכול זה מדיום הרסני. אז אני בחזקת 'מסננת'. מה בוער? הכול יגיע בסופו של דבר. ככל שנדיר יגדל, החורים במסננת גדלים".

החלטת על החינוך המסונן מיד עם לידת בנך?
"בכלל לא. במשך שנתיים וחצי נדיר היה איתי או עם איתן, תוך כדי גיחות לסטודיו. פעלתי פשוט לפי אינטואיציה. איני יכולה לסבול את כל משחקי הקופסה – ההכוונה הדידקטית. התחושה שלי היא שצריך לעזוב את הילדים לנפשם, לתת להם לגדול בשקט".
ומכיוון שרקפת לא מצאה לבנה מסגרת שהייתה לרוחה, היא יצרה אחת כזו. "יחד עם עוד כמה הורים, הקמנו את הגן האנתרופוסופי בתל אביב. אז היינו שישה ילדים וכיום יש שם כבר שלושה גנים עם רשימות המתנה. אנשים מחפשים את האיזון, וגם אם הם עצמם אינם חיים כך בבית, חשוב להם שילדיהם לא יטבעו בתוך ההמולה מיד עם היוולדם".

נוסטלגיה לימי הילדות?
"ההפך", עונה כנען. "הלוואי והייתי לומדת כך בימי ילדותי. לא זכורה לי שום חוויה משמעותית מבית הספר. עבורי זה היה 'סתם' אחד גדול. עדיין לא התעצבה צורת המחשבה של היום המאפשרת דרכים אלטרנטיבות לחינוך הממלכתי. אני לא יודעת מה יקרה כשנדיר יגדל, אבל בינתיים הוא זורם עם הדרך הזו".

אמא אנתרופוסופית

ההבדל העיקרי בין החינוך הממלכתי לאנתרופוסופי נעוץ, לטעמה של כנען, בכך שבאחרון מתחברים לקצב של הילד, לעולמו. "לימוד החשבון, למשל, מתחבר למה שנקרא 'שיעור התעמלות', דרך 'מסע הצעדים' – במהלכו הם סופרים את הצעדים בדרכם מהכיתה, תוך כדי פעילות פיזית או בקפיצות בחבל. הרי זה הרבה יותר מחובר לילד בכיתה א' מאשר עיפרון ומחברת".

כנען מסבירה כי שיטת הלימוד שהיא בחרה להקנות לבנה ייחודית בכך שעד כיתה ו' לערך הפנייה נעשית אל החושים, הרגש והמעשה של הילד. "בבית ספר רגיל יושבים ילדים עם חוברות על גבי חוברות, מסיימים חוברת ומתחילים חדשה. אין שם חיבור לחוויה, לתחושה".
בהיותה אישה שאוהבת לעבוד עם הידיים, לא מפליא שהאנתרופוסופיה ממלאת תפקיד בעולמה. "אני עושה דברים בידיים, איתן מבשל, אנחנו אוהבים את הכבוד למלאכה. ילדים בכיתה א' בבית ספר של נדיר לומדים לסרוג. הם לא רק יצירתיים, הם יצרניים. אני זוכרת שהייתי חוזרת הרוגה מבית הספר עם ראש מנופח. גם נדיר חוזר מת מעייפות, אבל אצלו זו עייפות של סיפוק, של עשייה".



כשנדיר נולד כנען הייתה כבר בת 36, עם מאגר מספק של הרפתקאות ברזומה. עד שהגיעה לעמדת האם האנתרופוסופית, היא הספיקה לא מעט: את לימודי העיצוב החלה בבצלאל וסיימה אותם בבית ספר יוקרתי בניו-יורק. "קיבלתי מלגה מתעשיין המאמין בחינוך, שמי שהתקבל לבית הספר שלו יכול היה ללמוד בראש שקט. למדתי שם אמנות, ציירתי ואיירתי".
כשסיימה את הלימודים, נשארה כנען בניו יורק ופרצה לשוק. כשהיא נושאת תיק עבודות מכובד, עברה בין המגזינים ומשרדי הפרסום השונים והציעה את כישוריה, אבל דווקא בשלב שנראה כמו שיא ההצלחה שלה – היא החליטה לחזור לארץ.

"כעבור חמש שנים בניו יורק, הרגשתי סחוטה. יש יתרונות באינספור גירויים, אנונימיות, חופש והמון אפשרויות, אבל זה מתיש. את נמצאת בחוויה כל הזמן, גם כשאת סתם יוצאת לרחוב. עד היום יש לי שם חברים וקשרי עבודה. ניו יורק היא סוג של בית, אבל לא באופן קבוע".

כנען מספרת על חוויה של דיג באלסקה, שהשתלבה בחוויה האמריקאית, ומייחסת לה את השימוש החוזר בעבודותיה בדימוי של הדג. "ההרג של הדגים משפיע עלי עד היום. במשך שנים הופיעו הדגים האלה בתוך העבודות שלי, כמו סוג של כפרה. הצטרפתי לחבר שלי לדיג, למרות שקיימת אמונה שנשים מביאות מזל רע בים. ולמרות כל החוויות האלה, בסופו של דבר יש שאיפה לשגרה, לרוגע".

בשובה לארץ לקחה כנען פסק זמן מהחיים האינטנסיביים ומהאיורים והצטרפה לקורס נגרות מטעם משרד העבודה.

נגרות?
"יש לי מיומנויות, אבל לעבוד בנגריה זה נורא משעמם", היא מסבירה. אבל אם תתבוננו היטב באיוריה בספר "טיקליטון", תוכלו לאתר לא מעט צורות המשתתפות בסיפור, שעברו עיבוד של נגרית.

בזכות חוה
בעבר כבר איירה כנען ספרי ילדים, אך מאז עשתה הפסקה ארוכה. בהדרגה הבשיל בה הצורך לעשות זאת שוב. "הרצון החל לפני ארבע שנים, כשהייתי משמיעה לנדיר את שירי התקליט של חוה אלברשטיין שאני מאוד אוהבת", היא נזכרת. "להקשיב לחוה זו חוויה, ולסיפור התחברתי כי הוא אינו דידקטי. תמימות ופנטזיה שזורות בסיפור הזה ללא מוסר השכל, ויש בו הרבה דימויים ויזואליים".



איך זה לעבוד על ספר שקודם לכן היה תקליט?
"היה לי פה אתגר גדול. נדיר גדל על הסיפור רק מתוך שמיעה, כי ספר לא היה קיים, ואני חששתי קצת מהקונקרטיות של הדימוי, אם כי מבחינתי הכול מהווה יחידה אחת.
"את התקליט הם הוציאו בזמנו בספונטניות – כל התקליט הוקלט ביום אחד! אי אפשר לדמיין זאת היום, אבל עובדה, וזה יצא מקסים. כשהתחלתי לעבוד על הספר, חוה אלברשטיין לא הייתה מעורבת. רק לקראת ההדפסה שלחתי לה את החומר, והיא הסכימה מיד.

לקראת הסוף התעורר חשש טכני שהספר ייצא ללא הדיסק, ובשום אופן לא יכולתי לדמיין זאת, כי בעיני – המילים, השירה, חוה, האיורים – הם אלמנטים שלא ניתן להפריד ביניהם. אבל בנקודה זו טלפון אחד של חוה סידר את העניינים".

תאיירי ספרים נוספים?
"אני מפנטזת על כך, אבל בינתיים זה בגדר סוד".

מה הדבר הכי חשוב שלקחת מההורות?
אני חושבת שזה קרה שתי שניות אחרי הלידה – אבדן הציניות. אני זוכרת את התחושה שאת משותקת מרוב הלם, מהקסם של החיים. הציניות לא נעלמה לחלוטין, כמובן, אבל אני רואה דברים באופן פחות ציני ויש בי שאיפה לפשטות".

על מה לא היית מוותרת?
"על העבודה והעשייה, על האמנות שלי".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אין לי תשובה קונקרטית. אני רוצה לעשות דברים אחרים, להשתנות. שיהיה מעניין".

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה