עוד 18 שנות דפדוף לפחות

הגל הראשון של אתרי החדשות באינטרנט, לקראת סוף שנות ה-90, היה מיליטנטי וקצר רוח. אתרי הדוט.קום גייסו הון בנקל, בלי שום יחס לשוויים הממשי, והצלחתם עוררה התנשאות בוטה על עיתונות הדפוס. ל"ממותות הקשישות", העיתונים זוללי העצים, נחזתה הכחדה מידית. אבל טיבן של מהפכות שהן לעולם אינן מתקדמות בקו ישר. בועת הדוט.קום אכן מיהרה לפקוע והותירה אחריה חורבן פיננסי.

הגל המהפכני הראשון ניגף בגלל יהירות וחוסר הבנה של תהליכים חברתיים ושל הצורך באיתנות כלכלית. יחד עמו פקע המיתוס המופרך שעיתונות הרשת באה להציל את כדור הארץ ממכסחי היערות. למעשה, יצרני נייר עיתון (newsprint) הגדולים באמריקה הצפונית ובסקנדינביה מחויבים לשתול את היערות המיועדים לתעשיית הנייר בהיקף דומה לזה שהם כורתים ואף גדול ממנו.

זמן לתהפוכות רבות

בהפוגה שנוצרה למדנו להבדיל בין עיתונות כתובה לעיתונות מודפסת, ובין ארגוני עיתונות (עיתונים) לעיתונות עצמאים (בלוגינג). היום מתנהל דיון בשאלה אם עיתון במתכונתו המוכרת, כארגון עיתונאי הפועל על פי קוד אתי בחסות חוקי חופש הביטוי והעניין לציבור, יוסיף להתקיים.

יש עתידנים שצופים כליה לארגון העיתונאי, ואחד הידועים שבהם, האוסטרלי רוס דוסון, מעז לנקוב, על פי חישוביו, במועד היעלמותם של העיתונים המודפסים: שנת 2040. עד אז נותר זמן להרבה תהפוכות. אבל לפי חישוביו, במדינות מפותחות זה יקרה מהר יותר (2017 באמריקה, 2029 בצרפת ובישראל). צפויות לנו, אם כך, לפחות עוד 18 שנות דפדוף.

מהפכת עיתונות הרשת היא מהפכה תזזיתית. ההווה שלה מרשים פחות מהפוטנציאל הטמון בה לעתיד. טבעי הדבר שהיא האפילה – ולו כקונספט – על התמורה שעבר הדפוס בחצי המאה האחרונה, מדפוס הבלט הגס והשמנוני להדפסת איכות דיגיטלית, מהירה לאין שיעור, חדה ביותר ומדויקת להפליא. אילו עסקתי בחיזוי העתיד, לא הייתי מזלזל במוצר המודפס, אבל גם לא מגזים בחשיבותו. היום הדפוס, מה לעשות, אינו נושא שוב בחובו הבטחה לעתיד. לכל היותר שכלול נוסף, שולי בחשיבותו, של הקיים.

בתחילת המאבק בעולם האינטרנטי תלו המו"לים של העיתונות המודפסת תקוות בהשתכללות הדפוס. בראשית שנות ה-2000 רווחה המחשבה שאין תחליף לעיתון כחפץ תרבותי, כלומר לתרבות הסובבת סביב העיתון הנזרק עם שחר לחצר ונקרא ליד השולחן עם קפה הבוקר בטקס משפחתי, או על כורסת הערב בסלון.

ההנחה היתה שעיתונים יישלחו למדפסות מקומיות ומהירות, בתחנות הפצה קטנות (משרדים, בתי מלון, יישובים מרוחקים) ואפילו בבית המנוי. לא עוד מכונות רוטציה ענקיות והפצה במשאיות וברכבות, אלא ייצור חרישי בבית הלקוח, בעוד בני הבית ישנים. אלא שהרעיון הזה נזנח מאותה סיבה שהפילטר הביתי המחובר לצנרת מביס את מכלי המים המינרליים. אספקת נייר הדפסה לבתים דורשת לוגיסטיקה יקרה, וגרוע מזה – שוק המדפסות, בייחוד הגדולות והצבעוניות, אטי, חשוף לתקלות וזולל דיו.

היום יש מי שמתכוונים לשחזר את עיתון הנייר בכלים דיגיטליים. הנייר הדיגיטלי שבפיתוח יהיה דף פלסטי דקיק שאפשר להטעינו מן הרשת בכל מידע אפשרי, ובכלל זה לכרוך רצף דפים כאלה למעין עיתון או ספר. אמנם מוצר כזה יחזיר את השלווה לארוחת הבוקר הביתית, אבל ספק אם הדור הבא יהיה מעוניין לשחזר את הרגלי הקריאה של הוריו.

היתרון העיקרי שעדיין מחזיק את עיתונות הנייר בחיים הוא העובדה שטרם נמצא מודל כלכלי להכנסות מעיתונות הרשת. קוראי הרשת, שהורגלו לקבל מידע בחינם ובקלות, ידלגו על אתרים טרדניים שידרשו תשלום.

יתרה מזו, שוק המודעות, המהווה כמחצית מהכנסות של עיתון מודפס, לא מצליח לייצר הכנסה דומה מפרסומת ברשת. שטחי הפרסום באתרי העיתונות קטנים, רובם נידחים ומעוטי חשיפה, וכולם מדידים עד אחרון הצופים. נו, מי ישלם אלפי דולרים על באנר שדו"ח הביקורים בו מצביע על 372 הקלקות בלבד?

אבל זוהי נחמה פורתא לעיתונות המודפסת, ואין בכך כדי להצילה. שוק הטאבלטים (מחשבים אישיים שטוחים המצוידים במסך מגע) מתפתח במהירות, ומבטיח, לפחות למגזינים, הזדמנויות מעניינות: הגשה איכותית וידידותית לקורא, עם אפשרות לקלוט אינספור מודעות מעוצבות, נייחות או אודיו-ויזואליות, הצמודות לטקסטים.

לט'ס גט דיגיטל

ועדיין לא הוזכר הספר הדיגיטלי, שיהפוך את עולם המו"לות על פניו. זה כבר קורה בארצות הקינדל של אמזון, שהודיעה במאי השנה כי מאז 1 באפריל, על כל 100 ספרים מודפסים שהיא מוכרת, היא מוכרת 105 ספרים אלקטרוניים לקינדל (לא כולל ספרים שאפשר להוריד לקינדל ללא תשלום). למרות האיחור, הנובע ממחסום השפה, זה יגיע לבסוף גם לכאן, וייתר את מרבית מערכות ההדפסה, ההפצה והשיווק.

הספר המודפס, אולי החפץ החשוב והזמין ביותר בתרבות האנושית ב-500 השנים האחרונות, יפנה מקום לחוויית קריאה שונה, נוחה, יעילה אבל גם פחות אינטימית. כשהספר יהיה חלק מהרשת החברתית הוא יהפוך נגיש לרבים, לאו דווקא כמוצר "סגור", אלא כחוליה במכלול החוויה של קריאה, צפייה, האזנה ושיתוף חברתי. הוא יאפשר לקורא לשלוח קטעים נבחרים לרשימת התפוצה שלו, לצאת מהטקסט ולחפש מושגים לא ברורים ועוד.

ובכל זאת, היערות המשמשים לתעשיית הנייר עדיין אינם יכולים לנשום לרווחה. עדיין קשה לדמיין תרבות אנושית בלי נייר מודפס. בלי להיות עתידן, אני מנחש שהנייר יהיה איתנו גם בעוד 500 שנה, אבל נצטרך, כך נראה, פחות נייר מודפס. והיערות? כדאי שגם הם יישארו איתנו, אם לכריתה תקופתית של מקצתם, ואם כיערות עד.

חנוך מרמרי – עיתונאי ואיש תקשורת