עוברים כל גבול

אדי מורה (בראדלי קופר עוצר הנשימה), הוא סופר מרושל שסובל ממחסום כתיבה מתמשך ומגיע לשפל המדרגה. לאחר שקרוב משפחה רחוק מאוד חושף אותו לסם מהפכני בשם NZT, הוא מגלה שהוא מסוגל להגיע למקסימום היכולת האפשרית שלו – שזה כולל לזכור כל מה שהוא אי פעם קרא, ראה או שמע, ללמוד איזו שפה שהוא רוצה ביום אחד, להבין משוואות מסובכות ולהקסים את כל הסובבים אותו.

אדי, בהשפעת ה- NZT, מסיים את ספרו תוך ארבעה ימים, מקסים את כל סביבתו, כובש נשים ועל הדרך כובש גם את הוול סטריט. ואז, כמובן, מתחילות הצרות – הוא מוצא את עצמו נאלץ להתמודד עם ניסיונות התנקשות מצד גורמים המעוניינים בסם, וגם עם תופעות לוואי, הכוללות בין היתר אובדן זיכרון של אירועים כבדי משקל שקרו במשך כמה ימים, שעליהם הוא מגלה לאחר שהשפעת הסם מתפוגגת.

מה אתם הייתם עושים?

בסרט שזורים מדי פעם אפקטים וזוויות צילום מיוחדות א-לה מטריקס, המאפשרים לצופה לחוש מה עובר במוחו של אדי כשהוא נמצא תחת השפעת הסם, וממחישים באופן מושלם את מהירות המחשבה והקליטה שממנה הוא נהנה, ולעתים סובל. אפקטים אלו מופיעים פעמים ספורות, והמינון הנמוך אך המדויק מאפשר גם לצופים שלא ממש מתחברים לאפקטים בסרטי מתח ליהנות מהם ולהתחבר טוב יותר לדמות.

ועם כל זאת, (והנה מגיע ספוילר קטן אך לא מזיק), בסרט מופיעה סיטואציה די הזויה שגורעת מעט מתחושת הריאליסטיות שהסרט כה התאמץ (והצליח) להעביר – וחבל. היה אפשר לעשות את זה קצת יותר טוב.

אין הרבה סרטים, במיוחד לא בתקופה האחרונה, שגורמים לך לעצור לרגע ולחשוב – "מה אני הייתי עושה?". ברוב הסרטים העלילה מצליחה להעביר לנו שעה וחצי-שעתיים של הנאה, במקרה הטוב, או גורמת לנו לשעמום ולסלידה, במקרה הרע – אך היא לא תמיד מצליחה לגעת בנו או לגרום לנו לשים את עצמנו במקומה של הדמות הראשית.

הסרט "ללא גבולות" הוא אחר. הוא נוגע בחלום של כולנו להוציא החוצה את המקסימום שבנו, לדעת דברים חדשים תוך דקות ובלי להתאמץ, לעשות כסף בקלות בלי לעבוד יותר מדי קשה, להיות מקסימים, מושכים ומצליחנים בן רגע, ובמילים אחרות: להיות מה שאנחנו רוצים להיות בלי גבולות.

הקצב המהיר – אך לא יותר מדי – של הסרט, המתח ששזור בו והאפקטים המיוחדים (והספורים, יש לציין), גורמים לצופה להתחבר לסרט, לסיטואציות ולדמות הראשית – וכל זאת ב-111 דקות של הנאה צרופה.

"ללא גבולות" – הטריילר