עד החתונה זה יעבור

בפולניה אומרים: עוד לא נולדה הקורבה שתתחתן עם הבן שלי! ההבנה שאני אמא פולנייה הכתה בי בחתונה שבה ביליתי כשיואב היה בן כמה חודשים. האמא האמיצה של החתן עמדה על הבמה, בלוויית אי אלו מחברותיה, ושרה בקנון גבעטרוני מודגש את השיר "עוף גוזל" לבן שלה, שהתחתן. שנייה אחרי שהפזמון התחיל, רכנתי לעבר האבא של הילדים שלי והודעתי לו שברגע זה הבנתי אמת אחת ברורה ויציבה: יואב לעולם, אבל לעולם, לא יתחתן.

היום, כשאני קצת יותר בוגרת ועם שני בנים באמתחתי, אני מבינה בצער שכנראה יבוא יום והם אכן יתחתנו. אבל זה לא מונע ממני לתעב מראש את הביצ'יות הקטנות שיתפסו אותם, ולקלל את היום שבו הן יבואו אלי הביתה. אין, אין על אמהות פולניות, וזה בכלל לא חשוב מאיזו עדה הן.

איתרע מזלי לפגוש את הפולנייה השנייה בחיי (הראשונה היתה סבתא שלי, שקראה לאמי "האישה הזו", גם אחרי שהיתה נשואה לבנה 30 שנה) בדמות האמא מהגיהינום של החבר הראשון שהיה לי.

הייתי בת 19, חסודה ותמה, כשפגשתי את האמא של החבר שלי בפעם הראשונה. שום דבר לא הכין אותי לתיעוב העמוק שהיא רחשה כלפיי, עוד הרבה לפני שידעה על קיומי. לרוע מזלי, הפולנייה ההיא (ממוצא טורקי, נדמה לי) היתה אמא חד הורית גרושה, מה שגרם לה לדבוק באמונה שיום יבוא והבן שלה יתחתן איתה. והנה באתי אני והרסתי הכל.

בכלל רציתי בנות

פולניות רעות בהמשך הדרך לא היו חסרות. תיעבתי אותן, ריחמתי על חוסר היכולת שלהן לפנות את הזירה, חששתי מהכוח הלא קטן שלהן, פחדתי מהיכולת שלהן להשליט פרשנות מעוותת על המציאות. כמו שאמרה פעם חברתי היקרה, "גבר אידיאלי הוא יתום". זה היה קצת רדיקלי בשבילי, אבל בהחלט הבנתי את הכוונה. והנה אני הופכת, מהר ובטוח, לאמא כזו בדיוק. שום דבר לא הכין אותי לזה, וכמו תמיד, אני מוצאת לעצמי צידוקים אידיאולוגיים עמוקים לשינוי שחל בי ללא כל תכנון או חשיבה מראש.

בכלל, רציתי רק בנות. כל מי שמכיר אותי יודע שתמיד רציתי רק בנות. אני באה מבית של בנות. חלקתי שתי אחיות בילדותי המוקדמת, ועוד אחת נוספה כשהיינו גדולות יותר. ארבע בנות, ואף אחת מהן לא רשעית או לא יודעת לשאול. בכלל לא הייתי מתנגדת ליצור קומונה נשית חדשה בבית שלי עצמי. גם האבא לעתיד רצה רק בנות. הוא חשב, בתמימותו, שבנות קל יותר לגדל. אז הוא חשב.

נולדה נעמה, הנסיכה הראשונה לשושלת, ואנחנו היינו מטורפים עליה. היא היתה ורודה ותכולה ובלונדינית מהאגדות, וכל יציאה איתה מהבית הפכה לתצוגת אופנה. הייתי מחליפה לה בגדים חמש פעמים ביום, ועדיף שלא אומר כמה כסף הוצאתי על הגרדרובה שלה. מהר מאוד הבנתי שאהבה לבת היא כמו אהבה עצמית, במידה זו או אחרת. הבנתי למה הפסיכולוגים מתכוונים כשהם מדברים על תחושה של המשכיות ועל בעייתיות בהיפרדות. היה לי ברור שאני לא ממש מפרידה בינינו, היה לי ברור, אבל לא ממש, עד שנולד יואב.

בולבול בבטן

היה לי נורא מוזר להיות בהריון עם בן. כשהודיעו לי מה המין, אני זוכרת שעלו לי שתי מחשבות בראש. הראשונה, איך לעזאזל מנקים בולבול של ילד (תזכרו שבאתי מבית שבו ראיתי תינוקות בנות בלבד!), והשנייה, אפילו ביזארית יותר: יש לי בולבול בתוך הבטן. חשבתם על זה פעם? אישה בהריון, אין מצב נשי מזה, ובתוך הגוף שלה צומח ילד, על שלל איבריו, ובהם גם איברי המין הזכריים. מוזר, מוזר, ולדעתי גם משפיע הורמונלית על החוויה שלנו בהריון.

כשיואב נולד, חוויתי אהבה מסוג אחר לגמרי. פתאומית ומפתיעה, חזקה ועוצמתית, כמעט התאהבות רומנטית. לראשונה בחיי החזקתי בידיי תינוק, שלא ראיתי אותו כהמשך ישיר לי, ואולי בגלל זה יכולתי להתאהב בו כמו שמתאהבים באדם זר. הוא היה יפה, הוא היה מושלם, והוא היה שונה ממני. והחוויה הזו חזרה בדיוק רב שנתיים ושמונה חודשים לאחר מכן, כשהלל נולד. כי כן, האהבה היא אותה אהבה, העוצמה אותה עוצמה, אף אחד לא אהוב גרם אחד פחות. אבל… אבל כאילו לכל אחד מהם יש נתיב אחר ללב שלי.

האהבה לנעמה היא כמו אהבה עצמית, לי או לאחותי או לחברה קרובה. אהבה של בת לבת, על הדמיון בינינו ועל הרצון להיות דומות, רצון שנלחם כל יום בצורך להתרחק ולקבוע גבולות ברורים יותר. ואילו האהבה ליואב ולהלל היא אהבה כמו למישהו חיצוני יותר. תרצו, אהבה רומנטית יותר, על בסיס של שוני, ולא של זהות. נתיבים שונים, כבר אמרתי.

עוף גוזל

היום בבוקר יואב לא רצה ללכת לגן. נכנסנו יחד, ישבתי לידו, ותוך שנייה הוא נמרח על הספסל ושם עלי ראש. ליטפתי לו את הראש, וחיכיתי שימאס לו והוא יקום. לא נמאס. השעון תיקתק. דווקא הבוקר הזה לא התאים לפרידות ארוכות. פתאום נכנסה לגן א', החברה הכי טובה של יואב. יואב הואיל לחייך אליה חיוך קטן. "את מוכנה להחליף אותי?", שאלתי. א' הסכימה. היא התיישבה על הספסל, אני קמתי, ויואב שם את הראש הכי יפה בעולם על הברכיים שלה. א' ליטפה לו את השיער ויואב נופף אלי יד עצלה לשלום. "תראי", חייכתי לגננת, "אני מוסרת את הילד שלי בגיל חמש לאישה אחרת". הגננת צחקה: "חכי, חכי" היא אמרה לי, "חכי, חכי".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה