"הנשים האריתראיות סובלות פעמיים, מהגברים ומהמדינה"

בשיח הציבורי על מבקשי המקלט בישראל מאריתריאה ומסודן כמעט ולא נשמע קולן של הנשים הסובלות מחוסר יציבות בכל תחומי חייהן. אל תוך הריק הזה נכנס מאז נוסד ב־2011 המרכז הקהילתי לנשים אריתראיות לישראל, מקום לנחמה, עזרה והעצמה. "יש כ־7,000 נשים אריתראיות בישראל, זה אומנם הרבה פחות ממספר הגברים אבל יש לנו בעיות מיוחדות משלנו", מספרת עדן טפסרים (33), מנהלת המרכז, "שליש מתוך הנשים הן אימהות חד־הוריות. הן הגיעו לכאן עם הבעלים שלהן ועם ילדים, אבל בגלל המצב הקשה, הקושי להתפרנס וחוסר המעמד הרבה פעמים הזוגיות מסתיימת והגברים פשוט עוזבים. הם לא לוקחים אחריות, משאירים את האישה לבד ולמדינה לא אכפת. יש כאלה שלא נפרדים אבל הנשים סובלות מאלימות קשה בבית".

הפעילות השוטפת של המרכז כוללת קורסים בעיצוב שיער ואיפור שמעבירות מתנדבות כדי לספק לנשים האריתראיות מקור הכנסה. "יותר ויותר נשים אריתראיות נכנסות למעגל הזנות בגלל שהן לא מצליחות להתפרנס ואנחנו רוצות להוציא אותן משם. השנה התחלנו גם בפרויקט של העברת מבקשות מקלט לקיבוצים שמוכנים לקלוט אותן. יש תשעה קיבוצים כרגע בארץ, ובהם 21 נשים אריתראיות עם הילדים שלהן. אני נוסעת בשבתות ומבקרת אותן, בודקת שהן בסדר. חוץ מזה אנחנו אוספות תרומות, מתרגמות מסמכים כשצריך, ופעמיים בחודש עורכות טקסי קפה שזה משהו מסורתי מהמדינה שלנו, נותנות להן להרגיש שייכות למשהו".

"יותר ויותר נשים אריתראיות נכנסות למעגל הזנות בגלל שהן לא מצליחות להתפרנס ואנחנו רוצות להוציא אותן משם", עדן טפסרים והבת אפרת. צילום: מיכאל טופיול

חלק מהנשים שטפסרים עוזרת להן עברו בדרכן הנה בסודן, נחטפו, עונו, ואף נאנסו. יש כאלה שהגיעו בהיריון מהאנסים שלהן. אחרות, כמו טפסרים, עובדות בשלוש או ארבע עבודות רק כדי להחזיק עוד יום. "מאז שמדינת ישראל חוקקה את חוק הפיקדון לפיו מנכים חמישית מהשכר שלנו, ממש קשה לנו", היא מספרת, "יש ימים שאני יוצאת בשמונה בבוקר וחוזרת בלילה לראות את הילדים שלי, ובין לבין מנסה לעזור גם לנשים אחרות".

יש לה שלושה ילדים, בני 16, 12 ו־5. "הגעתי לכאן לפני עשר שנים עם בעלי והילד הבכור שלנו. היינו צריכים לעזוב את אריתריאה כי הוא היה בצבא ורצה להשתחרר, לראות את הילד, להיות עם המשפחה. עברנו דרך סודן ולבסוף הגענו לכאן, אבל היום אנחנו לא ביחד. החיים הקשים הכריעו גם את הזוגיות שלנו".

את פעילותה למען הקהילה התחילה טפסרים אחרי שבעצמה הייתה זקוקה לעזרה. "הבן שלי היה חולה, הוא היה צריך עזרה רפואית ולא היה לי ביטוח או כסף. פניתי לעמותת אס"ף (הפועלת למען חולי פיברומיאלגיה ללא מטרות רווח, ה"ב) שיעזרו לי והצלחנו לצאת מזה, ומאז אני בקשר איתם. באס"ף ראו שאני יודעת עברית אז הפכו אותי ל'מגשרת קהילה', שזו מישהי שמתרגמת ועוזרת למבקשי מקלט עם הבקשות והמסמכים שלהם. זה קצת קשה כי לפעמים אתה לא מוצא פתרון, עם כמה שאתה רוצה לעזור".

את רוצה לחזור לאריתריאה?
"כמובן. קשה לי לחיות ככה ואני רוצה לתת תקווה לאחיות שלי, שיום אחד נחזור. בשבילי להיות כאן עשר שנים בלי מעמד זה כמו להיות בכלא אחד גדול. למדתי ראיית חשבון באריתריאה והייתי רוצה להמשיך להתפתח, ללמוד, לרכוש מקצוע – אלה דברים שאני לא יכולה לעשות כאן. בינתיים אני כאן, עוזרת לאחרות. צריך להבין שאנחנו, הנשים האריתראיות, סובלות משני הצדדים – גם מהגברים וגם מהמדינה. אני רוצה לחזק את הנשים הללו, שלא יהיו תלויות בגברים אלא יצליחו בכוחות עצמן".