דתייה, שמאלנית ופמיניסטית: סופרת הילדים שממציאה את החוקים מחדש

עדי זליכוב-רלוי | צילום: דור מלכה
עדי זליכוב-רלוי | צילום: דור מלכה

מותו של אביה לפני 9 שנים גרם לעדי זליכוב-רלוי לעזוב את החיים הבטוחים שהכירה ולהפוך לסופרת ילדים. מי שכל החיים הייתה על תקן החריגה של השכונה לא מפחדת לשלב בין פמיניזם ליהדות ומספרת איך פורשים מהמירוץ המטורף אחרי גירויים לילדים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

"אנחנו, כמבוגרים, כמשפחה, נמצאים כל הזמן בחיפוש אחר גירויים. זה מתיש, כי לא באמת צריך כל כך הרבה. אני קצת אייטיז כזאת. מבחינתי חופש גדול זה שנות ה־80, הולכים לבריכה, לים. לא צריך את כל הפסטיבלים. אפשר פשוט לשבת עם הילדים בבית או לרדת למטה עם שמיכת פיקניק ופירות וזה ממש מספיק". סופרת הילדים עדי זליכוב־רלוי מגדירה את עצמה כקצת 'אולד סקול', אבל הגישה שלה לחיים דווקא מאוד מרעננת. "אני מעדיפה להתעסק יותר בלהיות נוכחת מאשר בלעשות ולרדוף – וככה גם לגדל את הילדים שלי. להיות בהילוך רגוע. גם הספרים שלי הם כאלה, קצת של פעם".

זליכוב־רלוי (38) נשואה לליאור ואימא לעילי (11.5) עלמה (9.5) ויהלי (6.5). בדומה לשני ספריה הקודמים "מעשיה לנר ראשון" ו"ילדג", גם ספרה השלישי "חור בספינה", עבר קודם כל את הביקורת של הילדים הפרטיים שלה. זה לא תמיד עובר חלק, לדבריה. "הם מבקרים די קשוחים ומשתעממים בקלות", היא אומרת בחיוך. הילדים ממשיכים להיות מעורבים גם אחרי שהספרים רואים אור והם מצטרפים אליה להקראות, לשעות סיפור ולאירועי חתימות. "זה מקצוע נחמד לאימא", היא מדווחת.

כמי שגדלה בתל אביב בבית דתי־לאומי ("אבל פמיניסטי ומתקדם") של אוהבי ספרים, זליכוב־רלוי תמיד ידעה שהיא רוצה לעסוק בכתיבה. ואכן, היום היא סופרת, עורכת ומתרגמת של ספרי ילדים, כותבת טור אישי במגזין מוצ"ש של מקור ראשון ועוסקת גם בכתיבה שיווקית "כי צריך גם להתפרנס".
לחלום הכתיבה לקח זמן להתגשם. "אבא שלי נפטר לפני תשע שנים וזה יצר אצלי תפנית. זה מה שבעצם הוביל אותי להפוך את החלום למציאות", היא אומרת. "הוא היה בן 54, טיפוס חריף ומצחיק וכריזמטי עם לב ענק, והיינו חברים נורא טובים. כשהוא נפטר, היו לי פעוט ותינוקת קטנה בבית. מהר מאוד הצטרפה השלישית והקטנים גדלו ויחד איתם גדלה תחושת חידלון איומה. המוות שלו היה כמו אבן שמושלכת למים ומייצרת מעגלי אדוות מסביב, שכל אחד מהם הוא צונמי קטן. אחד מהמעגלים הפעיל כנראה את הלוחות הטקטוניים של הכתיבה ומשם הכול התגלגל, בתמיכתו האדירה של בן זוגי שהאמין בי מהרגע הראשון".

"אני חושבת שדווקא ילדים גדולים צריכים הורה בבית ותינוקות ופעוטות פחות", עדי זליכוב-רלוי | צילום: דור מלכה
"אני חושבת שדווקא ילדים גדולים צריכים הורה בבית ותינוקות ופעוטות פחות", עדי זליכוב-רלוי | צילום: דור מלכה

>> איך מגדלים ילדים מאושרים ובעלי ביטחון עצמי?

פמיניזם בנעלי בית

בחודש שבו יצא ספרה הראשון עזבה זליכוב־רלוי קריירה תובענית כמנהלת המחלקה המסחרית באתר סלונה והתחילה לעבוד מהבית. "עשיתי לעצמי סדרי עדיפויות חדשים", היא אומרת. "הילדים גדלו, ובניגוד למקובל אני חושבת שדווקא ילדים גדולים צריכים הורה בבית ותינוקות ופעוטות פחות".

זליכוב־רלוי לא מתחרטת לרגע על ההחלטה הזאת וטוענת שמדובר דווקא בצעד פמיניסטי. “התפיסה לפיה עבודה מהבית היא פחות ‘קריירה' מעבודה מחוץ לבית היא מיושנת ולא רלוונטית בעיניי. היום, כעצמאית, אני עובדת לא פחות קשה. על הרומן שכתבתי עבדתי אחרי שהילדים נרדמו. זה המחיר שאני משלמת כדי להיות איתם בצוהריים. לחשוב שפמיניזם משמעותו להיות עם הילדים פחות – זו טעות. בינתיים, כולנו תורמות להנצחת הפער כשאנחנו מעסיקות נשים פחות פריבילגיות בביצוע רשימת משימות סיזיפיות תחת הכותרת 'אאוטסורסינג', כשעמוק בלב אנחנו יודעות שמילים הן הדבר היחיד שאנחנו יודעות לכבס כמו שצריך". את תפיסת העולם שלה היא מיישמת גם בכך שהיא חיה לצד אחיה ואחותה בגבעת שמואל, והם מגדלים את הילדים של כולם כמו שבט משפחתי קטן.

איך מתייחסים אל תפיסת העולם שלך בשכונה?
"אני דתייה אבל לא הייתי אומרת שאני הטייפקאסט הצפוי. אולי בכלל כבר אין דבר כזה היום, לא יודעת. אני חריגה בעמדה הפוליטית שלי, שהיא שמאל, וגם בעמדות החינוכיות שלי. אני מתחברת ליהדות של קידמה, של זכויות אדם".

בואי נדבר על הספר החדש שלך. איך נולד הרעיון לספר?
"פנו אליי מידיעות ספרים וביקשו רעיון לספר שמבוסס על משל או מדרש יהודי עבור ספריית פיג'מה, מיזם פרטי שמחלק ספרים לילדים בכיתות הנמוכות ובגני הילדים. התלבטתי בין כמה סיפורים. היה לי מאוד חשוב שהוא לא יהיה מזוהה עם דמויות מוכרות כמו רבי עקיבא או אחרים אלא יותר מופשט, כזה שאפשר להזדהות איתו. הפחד הגדול של הרבה הורים הוא שיכניסו להם בדלת האחורית תכנים דתיים שמנוגדים לתפיסת עולמם. אז אני ניסיתי לקחת את זה למקום אחר, בינלאומי, משהו שמדבר לכולם. הספר עצמו הוא ספר על עשרה מלחים בספינה, הוא לא מקומי או לאומי אלא מעין אגדה כללית ועל זמנית".

 

 

"הילדים שלי הם מבקרים די קשוחים ומשתעממים בקלות", כריכת הספר חור בספינה
"הילדים שלי הם מבקרים די קשוחים ומשתעממים בקלות", כריכת הספר חור בספינה


אז על מה מבוסס הספר?
"המעשייה המקורית מספרת על מלחים בספינה. אחד המלחים קודח חור בחדר שלו ואז האחרים אומרים לו 'מה אתה עושה? הספינה תטבע'. והוא עונה 'אבל תחתיי אני קודח'. הלקח והמסר הם שגם במקום הפרטי שלך אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי זה עלול להשפיע על הכלל. המסר הוא שיש ערבות של בני אדם האחד לשני. יחד עם המאיירת שירז פומן אפיינו כל אחד ואחת מעשרת המלחים, כל מלח קיבל אישיות ואופי וקעקועים, ולכל אחד מהם יש תפקיד בספינה".

עכשיו אני במתח. מה קורה בסוף?
"הספינה מתחילה לשקוע ויש מהומה גדולה אבל כולם מתגייסים יחד לאטום את החור ומצליחים למנוע את שקיעתה, הם מגיעים לארץ חדשה והמלח הקודח מבין שטעה, לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך חוסר הבנה שהמעשים שלו משפיעים על חבריו".

את עדיין מקריאה לילדים שלך לפני השינה?
"את יודעת, יש אמרה There is no app to replace your lap. מוריס סנדק, שכתב את 'ארץ יצורי הפרא', אמר שכמו שהחיות מלקקות את הגורים שלהן – כך בני האדם יושבים וקוראים סיפור עם הילדים. אז כשאפשר אני עדיין מקריאה לשלושתם. אבל גם אין לי שום בעיה עם מסכים, סרטים וטלוויזיה כל זמן שהם מספקים הנאה והתוכן הוא טוב ומעניין".