בן ה-12 שנחטף, בן הזוג שנרצח והתינוקת שאיתה ברחה יחפה: עדות מרסקת לב

החיים והמוות שאחרי השבעה באוקטובר. בת שבע כהן-יהלומי | צילום: נטע דקל, מתוך עדות 710
החיים והמוות שאחרי השבעה באוקטובר. בת שבע כהן-יהלומי | צילום: נטע דקל, מתוך עדות 710

בפעם האחרונה שהיא ראתה את בן זוגה אוהד, הוא ישב פצוע ומדמם בביתם. את איתן, בנם בן ה-12, חטפו לעזה, והיא ברחה עם שתי בנותיה. במלאות 3 שנים ל-7 באוקטובר, בת שבע כהן-יהלומי מניר עוז, גיבורה בעל כורחה, חוזרת בעדותה הקשה מנשוא אל השבת השחורה. סיפורה המשפחתי הוצג בסדרה "אור ראשון"

88 שיתופים | 132 צפיות

בבוקר שבת, 7/10/23, התעוררו בת שבע כהן-יהלומי ובן זוגה אוהד יהלומי ז"ל בביתם בניר עוז לקול אזעקות בלתי פוסקות, ומיד נכנסו לממ"ד עם ילדיהם איתן בן ה-12, יעל בת ה-10 והתינוקת. דלת הממ"ד לא נסגרה, ואוהד, שהיה חמוש באקדח, יצא לסגור אותה מבחוץ. כשמחבלים חדרו לביתם, הוא ניהל מולם קרב ונפצע. המחבלים שלפו את בת שבע והילדים מהממ"ד וחטפו אותם במטרה להובילם לעזה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראו את אוהד, שנותר מאחור פצוע ומדמם. המחבלים העמיסו את בת שבע והילדים על אופנועים והפרידו את איתן מאמו ומאחיותיו. בדרך לגדר הגבול הם ראו מאות עזתים שהגיעו לבזוז ויצאו מהקיבוץ עם רכוש רב. כשהאופנועים נתקלו בטנק ישראלי, ניצלה בת שבע את ההזדמנות וברחה עם בנותיה. יחפות ובפיג'מות, בחום וללא מים, הן עשו את דרכן חזרה לקיבוץ במסע מטלטל, שבמהלכו נתקלו במחבלים נוספים, הצליחו להימלט ולבסוף חברו לכוחות החילוץ. איתן נחטף לבדו ושהה בשבי חמאס 52 ימים, חלקם בבידוד, תוך שהוא נתון לטרור פסיכולוגי. בת שבע הייתה משוכנעת בתחילה שאוהד נרצח בביתם באותו יום, אך בהמשך התברר כי גם הוא נחטף לעזה ונרצח בשבי. מאז היא מנסה לבנות מחדש את חייה בקיבוץ העוגן, אבל שלוש שנים אחרי, היא עדיין מדממת מאותה שבת שחורה.

סיפורה של משפחת יהלומי הוצג בסדרת הדרמה "אור ראשון", שבה גילמה רותם סלע את בת שבע ומיקי לאון את אוהד. בת שבע שיתפה את מאורעות אותה שבת ואת מה שעבר עליה ועל משפחתה לאחריה בעדות מצולמת שמסרה ל"עדות 710", המרכז לתיעוד ושימור עדויות מצולמות משבעה באוקטובר למען רוח האדם והדורות הבאים, שתיעד עד כה את עדויותיהם של יותר מ-2,400 שורדים ושורדות. במלאות שלוש שנים לשבת השחורה, זו עדותה המלאה כפי שהיא מובאת בארכיון המיזם, לאחר שתומללה ונערכה לכתב.

>> "לפני 3 שנים חיבקתי אותך בפעם האחרונה ואמרתי 3 מילים שרודפות אותי"

דקות אחרונות כמשפחה

"התעוררנו בסביבות שש וחצי בבוקר לקול האזעקות ומיד קפצנו כולנו מהמיטות. אנחנו רגילים למצבים כאלה ויודעים מה לעשות. אספנו במהירות את התינוקת מהמיטה שלה ורצנו לממ״ד, אבל כבר מהרגע הראשון היה ברור שמשהו הפעם שונה. בדרך כלל יש אזעקה או שתיים, שומעים פיצוצים ובזה הכל נגמר. הפעם האזעקות הגיעו זו אחר זו, בלי סוף. שמענו קולות של נפילות ושל כיפת ברזל, ובתוך כמה דקות גם ירי מבחוץ, ואז הגיעה ההודעה בקבוצת הקיבוץ: יש חדירה. מחבלים נמצאים ליד המרפאה לבושים כחיילים, לא לפתוח להם את הדלתות".

"רצנו לנעול את הבית והתריסים וחזרנו לממ״ד. בשלב הזה הבנתי שאני צריכה להעסיק את הילדים ולשמור עליהם שקטים. קיווינו שמדובר בחוליה קטנה, ושאם המחבלים לא יראו סימנים שיש אנשים בבית, הם פשוט ימשיכו הלאה. התנתקתי כמעט לחלוטין מהעולם החיצון, והקרנתי בטלפון סרטונים לתינוקת. כל מה שידעתי על מה שקורה בחוץ הגיע דרך הקולות ששמענו. בינתיים שמענו צעקות בערבית 'אללה אכבר' ויריות לעבר הבתים, כולל הבית שלנו וחלון הממ״ד. הכדורים לא חדרו, אך היריות נמשכו שוב ושוב. בין לבין היו ניסיונות לפרוץ לבית. המחבלים הלכו וחזרו, ושמענו דברים נשברים במרפסת. ניסינו להיות בשקט מוחלט. לאוהד היה אקדח והוא היה מחובר לטלפון. הוא הבין היטב עד כמה המצב חמור, וניסה להזעיק עזרה מכל גורם אפשרי. רק בדיעבד כשקראנו את התכתבויותיו, הבנו עד כמה ניסה לעשות הכל בכדי להציל אותנו".

"בשלב זה התברר שדלת הממ״ד אינה נסגרת. בכל פעם שניסינו לסגור אותה, הידית נשלפה. כך למעשה, ישבנו בתוך הבית כשהממ״ד פתוח. אחרי כשעתיים של ירי, צעקות בערבית ופחד הולך וגובר, אוהד החליט לצאת מהממ״ד ולטרוק את הדלת מבחוץ. זו הייתה הדרך היחידה לסגור אותה. הוא יצא ואנחנו נותרנו בפנים וחיכינו. קיווינו שהצבא כבר נמצא בקיבוץ ושהכל פשוט יחלוף מעלינו".

"בסביבות השעה 10:00 נכנסו מחבלים לבית. שמענו קולות קרב, ואז הבנו שאוהד נפצע. המחבלים נסוגו החוצה לכמה דקות. אוהד שדיבר קצת ערבית, צעק להם 'סטאנה' ו'חלאס' – לחכות, להפסיק. בדיעבד גילינו שבאותו זמן הוא גם התכתב עם חבר. הוא סיפר לו שנפצע ביד וברגל ושהמחבלים בתוך הבית. באחת ההודעות כתב: 'דקותינו האחרונות, אוהב אותך'".

"לאחר כמה דקות הם החליטו להיכנס שוב. לא יודעת בדיוק מה קרה שם, רק שפוצצו אצלנו רימונים בבית. היה כל כך הרבה רעש, שלא הצלחתי להבין מה מתרחש בכל רגע. ואז הם הצליחו לפתוח את דלת הממ״ד. ארבעה מחבלים נכנסו לבושים מדי חמאס, נשאו כלי נשק ורימונים והיו מצוידים היטב. הם צעקו עלינו בערבית. אמרו 'קאם' ו'גאזה'. ואז הבנתי שהם רוצים לחטוף אותנו לעזה. הסברתי לילדים מה הם רוצים. איתן ויעל עמדו לידי, ואני החזקתי את התינוקת. ביקשתי מהם לא לזוז ולהתחיל לצעוק, אולי הצבא נמצא בסביבה וישמע אותנו. התחלנו לצעוק במשך כמה דקות, אבל אף אחד לא הגיע. אחד המחבלים היה עצבני יותר מהאחרים. הוא התחיל לנער את מיטת הגלריה הגבוהה בחדר של איתן, כדי לבדוק אם מישהו מסתתר למעלה. כשהמשכנו לצעוק הוא איבד את הסבלנות, כיוון אליי את הנשק ואמר לנו לקום. לא הייתה לנו ברירה".

"יצאנו מהממ״ד. אוהד ישב בכניסה פצוע ומדמם על הרצפה, אך עדיין בהכרה. שאלנו אותו מה הם רוצים, למרות שכבר ידענו. הוא אמר שהם לוקחים אותנו לעזה ושנלך איתם. הנחתי עליו את התינוקת, בתמימותי חשבתי שאין להם מה לעשות עם תינוקת בעזה. אבל אחד המחבלים הרים אותה והם דחפו אותנו החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את אוהד".

הדרך לגיהנום רצופה בגופות ובמחבלים

"בדרך החוצה ביקשו מאיתנו את מפתחות הרכב שלי כדי שניסע בו לעזה. אבל כשיצאנו לרחוב, ראינו שכל הרכבים שרופים, כולל שלי ואמבולנס. הם העמידו אותנו בכניסה לבית ואחד המחבלים צילם אותי. התחננתי שישחררו את הילדים וייקחו רק אותי. כל הזמן חיפשתי בעיניים דרך לומר לילדים לברוח, אבל הרחוב שרץ מחבלים. ואז הגיעו שני אופנועים. על האופנוע הקדמי הושיבו את איתן, יחד עם עובד זר אפריקאי שעבד בקיבוץ והיה אזוק ופצוע. שני מחבלים נוספים ישבו איתם, אחד מהם אחז בתינוקת. על האופנוע השני הושיבו אותי ואת יעל. לפני שהתחלנו לנסוע התינוקת בכתה, והעבירו אותה אליי".

"בדיעבד, המחבל ביקש מאיתן לכוון אותו אל השער ממנו יוצאים מהקיבוץ. לאורך הדרך ראינו מחבלים בכמויות. בתים ועצים עלו באש. הם צעקו זה לזה ודיברו בקשר, ואני חשבתי שזה כבר סוף האירוע. הייתי בטוחה שאנחנו המשפחה היחידה שנחטפה. חשבתי שהם תפסו אותנו, שהכל נגמר ועכשיו הצבא יוכל להיכנס. אבל אז ראינו מאות אנשים יוצאים דרך השער של הכרם – מחבלים, אזרחים וילדים שהגיעו לבזוז. אנשים יצאו עם טלוויזיות, מיקרוגלים וכל מה שיכלו לקחת. טרקטורים של הקיבוץ נסעו לכיוון עזה ועליהם מחבלים. לאורך הדרך היו שרועות גופות. נסענו עליהן ובין המחבלים".

"הכל הרגיש כמו סרט פעולה מטורף, אבל בתוך ראשי רצה מחשבה אחת: איך אני מגינה על ילדיי? איך אני מתקנת אחר כך את הנזק שהם רואים עכשיו? ובעיקר חשבתי שאסור לנו להגיע לעזה, כשהמחשבה על גלעד שליט ניקרה כל הזמן בראש. כשהתקרבנו לגבול, בערך 300-200 מטרים ממנו, וכבר נראה המעבר, שני טנקים של צה״ל לפתע הגיעו ובמקביל גם מסוקים ירו. כך בתוך השיירה הענקית החלה מהומה. המחבלים רצו לכל הכיוונים, וחלק ניסו לברוח חזרה לעזה. האופנוע שלנו נפל. הנהג הרים אותו והמשכנו עוד כמה דקות ואז הוא נפל שוב, ליד מכולה חקלאית פתוחה".

"המחבל שהיה איתי – אותו אחד שהיה האגרסיבי ביותר בממ״ד – דחף אותי ואת הבנות לתוך המכולה וכיוון אלינו את הרובה. ואז שמעתי טנק עובר ממש לידנו וניצלתי את ההזדמנות. יצאתי עם התינוקת על הידיים ועם יעל – שתינו בפיג׳מות ויחפות ורצנו. הטנק עבר קרוב מאוד ונופפתי לו בטירוף, בתקווה שמישהו יראה אותנו. הוא לא יכול היה לעצור, אבל האבק סביבו נתן לנו הזדמנות לברוח. פשוט רצנו לתוך השדות, הרחק מהשיירה. אחרי כ-20 דקות התעייפתי מלהחזיק את התינוקת. אמרתי ליעל שנעצור ונעשה את עצמנו מתות. נשכבנו על האדמה והתכסנו בשמיכה שהמחבלים נתנו לי קודם".

"כעבור זמן מה הגיעו שני מחבלים נוספים. אחד מהם דיבר אנגלית, וניסה לשכנע אותנו ללכת איתם לעזה. הוא אמר שבניר עוז יורים, שהכל שרוף ושאין לנו לאן לחזור. אמרתי לו שהם כבר לקחו לי ילד אחד, כי כשנפל האופנוע איבדתי את איתן ושאני לא באה איתם. ראיתי שאין להם נשקים, אז פשוט הפנינו להם את הגב והמשכנו ללכת. למזלנו, הם לא רדפו אחרינו".

אוהד יהלומי ז"ל | צילום: רשתות חברתיות לפי סעיף 27
אוהד יהלומי ז"ל | צילום: רשתות חברתיות לפי סעיף 27

בורחות מעזה יחפות בפיג'מה

"הלכנו יחפות ללא מים ביום חם מאוד, בזמן שטילים שרקו מעל ראשינו. מדי פעם ראינו מחבלים בשדות, רחוקים מאיתנו, וניסינו להתכווץ ולהיעלם. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לאזור הצפוני של הקיבוץ. ראיתי שהחלק הזה עדיין לא נשרף והחלטתי להקיף את הקיבוץ ולהגיע אליו. נכנסנו למפעל 'נירלט'. קיוויתי למצוא שם טלפון או מים. לא מצאנו טלפון, אבל מצאנו בקבוק מים כמעט גמור שהיה זרוק על הרצפה ושתינו אותו עד תום".

"כשיצאנו מהמפעל ראינו אוטובוס, והייתי בטוחה שהאירוע נגמר ושבאים לפנות את האנשים מהקיבוץ. שני חיילים רצו אלינו ותחקרו אותנו. אמרתי להם שחטפו את הבן שלי, ושבעלי כנראה מת בתוך הבית. משם העלו אותנו לאוטובוס. ביקשתי טלפון והתקשרתי לאחות של אוהד, אמרתי לה שאני חושבת שהוא נרצח ושצריך לשלוח מישהו לבדוק מה קורה שם".

"בסופו של דבר פינו אותנו לצומת אורים ומשם לאופקים, ולאורך הדרך ראינו גופות רבות. באופקים הקימו נקודת עזרה ראשונה. משם לקח אותנו אחד הנהגים לביתו בנתיבות, לאחר שהבין שאין לנו משפחה בדרום. המשפחה שלו אירחה אותנו ודאגה לנו עד הערב. בערב הגיע בעלה של אחותי ואסף אותנו לרעננה, שם נשארנו שלושה שבועות. רק אז התחלתי להבין שאנחנו צריכים לבנות חיים חדשים".

ילד בן 12 מוקף אויבים חמושים

"לאחר מספר שעות, התברר שהצבא נכנס לבית שלנו ולא מצא את אוהד. לאחר זמן מה הודיעו לנו שהוא חטוף. בהמשך אמרו שהוא נהרג, אחר כך חזרו בהם והחזירו אותו להגדרת חטוף עד שאכן נודע שנרצח בעזה. בשלב מסוים פורסם סרטון שלו, ולפיו מי שמחזיק בו אינו חמאס או הג׳יהאד האיסלאמי אלא 'ועדת ההתנגדות' – ארגון קטן יותר של גדודי סלאח א-דין. בסרטון נראה שמטפלים בפציעות שלו, ובסופו נטען שנהרג מאש כוחותינו".

"איתן חזר מהשבי אחרי 52 ימים, בפעימה הרביעית. הוא סיפר דברים קשים מאוד, שגם בסיוטיי הגרועים ביותר לא דמיינתי שיעבור. ב-16 הימים הראשונים נותר לבדו, בלי אף ישראלי סביבו. הוא נותר עם שומרים חמושים של חמאס, שהכריחו אותו לצפות בסרטוני 7 באוקטובר וסיפרו לו שמדינת ישראל הוכחדה. הם אמרו לו שגם אני נחטפתי, אבל הבנות לא. כל הזמן שינו את הגרסאות. אחרי 16 ימים הוא הועבר לבית החולים נאצר בחאן יונס, ושם הצטרף לקבוצה מניר עוז ואת יתר השבי העביר איתם".

"אבל הכי קשה לי לעכל את התקופה שהיה לבד. ילד בן 12 מנותק ממשפחתו, לא יודע מה עלה בגורלנו ומה יעלה בגורלו, מוקף באויבים חמושים. הוא קיבל ארוחה אחת ביום. ב-16 הימים הראשונים קיבל רק פיתה ומלפפון בכל יום. כשהוא חזר, הודעתי לצבא שאני מגיעה לכרם שלום ולא מחכה לו באיכילוב. ידעתי שלכל האחרים יש אח או הורה שמלווה אותם, ואיתן נמצא לגמרי לבד. רציתי להיות שם כשהוא חוזר והמפגש היה מדהים. כמה שמחנו לשוב זה לזרועות זו. אבל מאז צפו דברים רבים אצל כולנו. יעל נותרה בחרדות נוראיות, ואיתן חזר עצבני וכועס מאוד. ומעבר לכל מה שחווינו, לא היה בית לחזור אליו. לו היינו יכולים לחזור מיד לבית ולחיים רגילים, אז אני מניחה שההחלמה הייתה פשוטה יותר. אבל נאלצנו להתחיל הכל מאפס. איתן גם ככה הגיע לגיל לא פשוט של כיתה ז׳ ונכנס לגיל הלתבגרות, והייתה גם התחלה חדשה בבית הספר. ובכל אותו הזמן, אוהד נותר בגדר פצע פתוח שלא יוכל להגליד".

ניר עוז, גן העדן שאבד

"מאז עברנו לקיבוץ העוגן כי רציתי לבנות חיים חדשים. אני מתגעגעת לחיינו הקודמים, לקהילה, לילדים ולבית הספר שבו עבדתי. הייתי מורה למדעים ולהכרת הסביבה, בית הספר שלנו היה בית ספר מטייל והתלמידים היו חלק בלתי נפרד מחיי. הילדים שלי אמנם רכשו חברים, אבל זה לא אותו דבר. בניר עוז הכרתי את הילדים האלה עוד מאז שהיו תינוקות. כאן לא הכרתי את האנשים ברחוב ואת ילדיהם. לפעמים אני חושבת שהחיים לצד קהילת ניר עוז היו יכולים לעזור לעיבוד של מה שעברנו. כשילדי הקיבוץ נפגשים, הם מדברים ביניהם על דברים שלפני 7 באוקטובר היו נשמעים בלתי אפשריים – פצועים, מתים, חטופים, מוציאים הכל החוצה. יש משהו בריא בהבנה של הכאב אחד של השני".

"יש יתרונות וחסרונות בחיים החדשים כאן. שאר הילדים פה לא חוו שגרת אזעקות. הם לא באמת מבינים את מה שאנחנו עברו, וסביבתם בצדק מנסה לשמור עליהם ולא לחשוף אותם ליותר מדי מידע. אז מצד אחד החיים רגילים, האנשים טובים, התנאים טובים ואני שמחה שאנחנו עדיין בקיבוץ ולא בעיר. אך מנגד, לוקח זמן להרגיש בבית. אני מקווה שלאט-לאט נתחיל להרגיש כאן ככה. הילדים אומרים לא פעם שהיו רוצים לחזור לניר עוז. ברור לי שהם מתכוונים לחיים הקודמים, הם יודעים שאותם חיים לא יחזרו יותר. אבל אני מרגישה שאנחנו עדיין שם. אנחנו אולי נראים בסדר מבחוץ כביכול. בית יפה, חיים חדשים, הילדים הולכים לבית הספר. אבל אנחנו כמובן לא באמת בסדר ועדיין תקועים ב-7 באוקטובר, ללא יכולת להתקדם ועם הפצע הפתוח של אוהד. אני רק מקווה שמתוך השבר הגדול הזה ייצא בסופו של דבר פתרון לגבולות שלנו, למצב שלנו, ובעיקר לאנשים שלנו. זה פצע פתוח לא רק שלי, אלא של כולנו".

עדות 710, המרכז לתיעוד ושימור עדויות מצולמות משבעה באוקטובר למען רוח האדם והדורות הבאים – היא עמותה עצמאית שהוקמה מיד לאחר מתקפת שבעה באוקטובר בידי אנשי ונשות קולנוע דוקומנטרי, מחקר היסטורי ובריאות הנפש. המיזם מתעד, משמר ומנגיש עדויות מצולמות בגוף ראשון, הנשמרות בארכיון חי ורב-קולי ומשמשות לזיכרון, לחינוך, למחקר וליצירה. ביום חמישי, ה-8.10, יקיים עדות 710 בבית אריאלה בתל אביב את אירוע ההנצחה הרב תחומי "ליצור מתוך שבעה באוקטובר", לציון שלוש שנים לטבח ולהשקת הארכיון החכם. האירוע יכלול מעבדות יצירה בהשתתפות הקהל, שיחות, פאנלים, פודקאסטים, הקרנות סרטים ומופעים, בהשתתפות שאנן סטריט, שרה וינו-אלעד, עידן אלתרמן ואמנים נוספים, לצד עדים ובני משפחות הנפגעים, בהם עופרי ביבס, טלי חדד ושירה ומשה שפירא, הוריו של ענר שפירא ז"ל.