נשים מעזה בעדויות קשות ל"את": "התינוק שלי מת מרעב ותשישות"

• אזהרת טריגר: הכתבה מכילה תיאורים קשים *

בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, אנחנו עדות ועדים למתרחש בעזה דרך מסכים בעיניים זרות, מרוחקות. נדמה שהעולם כולו רואה, מגיב, כועס, מביע – מלבדנו. במרחק זמן נסיעה קצר מאיתנו מתרחשת טרגדיה בלתי נתפסת, בעוד אנחנו באופן טבעי שקועות ושקועים באובדנים ובטרגדיות המתמשכות שלנו: החטופים במנהרות, חיילים שנהרגים מדי יום, מדינה שהולכת ומאבדת את עצמה לדעת.

אנחנו רגילות ורגילים כל כך לזעוק את זעקת אחינו ואחיותינו, ובאותה עת, האם עוד אפשר, ביושר, להתעלם ממה שמתרחש מעבר לגדר? נשים, גברים, ילדים – חיים שלמים קורסים תחת עוני, רעב והפצצות בלתי פוסקות. האם הכאב שלנו מוחק את היכולת לראות את כאבם?

עבורנו, התשובה היא לא. פנינו לנשים פלסטיניות מעזה בבקשה שיספרו את סיפורן לאוזן הישראלית. שתי נשים אמיצות נענו לבקשה, למרות הפחד מההשלכות. הראשונה, אימאן, אם לארבעה מעזה, שאיבדה את תינוקה בינואר האחרון בגלל קור ומחסור בתחליפי חלב. השנייה, דינה, אם לשלושה, שפועלת לאיסוף תרומות עבור הקהילה שלה בשיתוף עם פעילי ופעילות שלום מישראל. הראיונות התקיימו באנגלית ובערבית, בעזרת חברה פלסטינית שסייעה בתרגום הדברים, לאחר שאימתנו את זהות המרואיינות. שמותיהן המלאים שמורים במערכת.

אנחנו מביאות כאן את עדויותיהן כלשונן. סיפור אנושי של חיים תחת אש, של אימהות, של תושייה, של כאב. ובעיקר, של בקשה פשוטה: לראות. הראיונות עימן נערכו לאורך מספר ימים בשפה הערבית באמצעות הוואטסאפ. אזהרת טריגר: הכתבה מכילה תיאורים קשים.

"אנחנו כבר לא מפחדים מהמוות, אנחנו רק עייפים"

אימאן נענתה לבקשתנו לריאיון דרך חברתה, הפעילה מיכל ברודי ברקת, מארגון "זעקת האימהות". זוהי העדות שלה:

"אני אימאן, בת 39, נשואה ואם לארבעה ילדים, תאומים ושני בנים. נולדתי בשיכוני בית לאהיא שבצפון הרצועה וחייתי שם עד שהתחתנתי. החיים שלפני המלחמה היו פשוטים, אבל יפים מאוד. לא עבדתי, אבל בעלי עבד כחשמלאי, הילדים שלי הלכו לבית הספר, סיפקנו להם את כל צורכי החיים והיינו מאושרים. לא היה לנו הרבה כסף, אבל הייתה לנו שלווה ויציבות. היה לי בית יפה שאהבתי ונהרס עם תחילת המלחמה, כל החלומות שלנו התרסקו יחד איתו. לא הצלחתי להציל ממנו שום דבר".

"כבר ביום הראשון של המלחמה עזבתי את ביתי שהיה קרוב לגבול עם ישראל, וההפצצות סביבו הלכו וגברו. אני ומשפחתי עברנו לגור עם המשפחה המורחבת שלי במרכז אל-נוסייראת. ברגע שגם האזור הזה נהיה מסוכן בגלל ההפצצות, התפנינו שוב לרפיח, ובמשך חודשיים וחצי חיינו שם באוהל. כשהגענו לשם, הבן הקטן שלי היה בן שבעה חודשים, והיה רגיל לסוג מסוים של תחליף חלב אם. לא יכולתי להשיג את החלב הזה בגלל המצור. ניסיתי לתת לו תחליפים אחרים אך הגוף שלו דחה אותם. לא מצאתי עבורו בגדים חמים ולא היה לי כסף לקנות כלום. הוא מת, מתשישות וקור, ב-27 בינואר 2024". אימאן שלחה לנו גם תמונה קשה מאוד של בנה לאחר מותו. אימתנו את הצילום אבל בחרנו שלא לפרסם אותו בגלל התוכן הגרפי הקשה.

"הבן שלי היה בן 7 חודשים, והיה רגיל לסוג מסוים של תחליף חלב אם. לא יכולתי להשיג את החלב הזה בגלל המצור. לא היה לי כסף לקנות כלום, גם לא בגדים חמים. הוא מת, מתשישות וקור"

 

בסמוך למות בנה של אימאן, עיר האוהלים ברפיח הפכה גם היא למסוכנת, והיא ומשפחתה נמלטו בפעם השנייה, הפעם לאזור דיר אל-בלח. הם התגוררו במשך שנה בבתי ספר של סוכנות אונר"א הידועה לשמצה, עד הפסקת האש האחרונה.

"במהלך הפסקת האש, שארכה 42 ימים, חזרנו לצפון הרצועה, לאזור בו חיינו לפני המלחמה. מצאנו את הבית שבו גרנו הרוס לחלוטין, אבל לא רציתי להמשיך לחיות באוהל. הצלחנו לשכור בית קטן בצפון-מערב עזה, בו התגוררתי עם בעלי וילדיי. בהתחלה, המשפחה המורחבת שלי נשארה בצפון, עד שהפסקת האש נגמרה ואזור בית לאהיא חזר להיות מסוכן בגלל ההפצצות. לכן, העברנו את המשפחה כולה לבית בו התגוררנו אני, בעלי וילדיי בעזה. מדובר באימא שלי, אחי שאיננו נשוי, אחיי הנשואים ובנות זוגם, אחיותיי הנשואות ובני זוגם, וכל ילדיהם".

הרעב הכבד, שמתחילת המלחמה היה תמיד מנת חלקם של אימאן ובני משפחתה, התעצם משמעותית בימים האחרונים. "בכנות, אין לי בבית אפילו פיסת אוכל כרגע. בעלי ואני לא אכלנו יומיים, אנחנו רק שותים מים. לקחתי שתי כיכרות לחם מחברה בשביל הילדים, והיום אקח שני כיכרות נוספים מחברה אחרת. התנאים פה קשים מנשוא, כמעט כל המים בלתי ניתנים לשתייה, והאוכל לא בריא למאכל. הילדים שלנו לא אכלו פירות, ירקות או בשר במשך זמן רב מאוד. לקנות אוכל מצריך כסף רב, ואין לי אפילו קצת כרגע".

"ההפצצות באזור שלנו בלתי פוסקות, אבל אנחנו לא עוזבים. לא נוכל להתפנות בפעם החמישית, אנחנו פשוט מותשים. כדי לעבור מקום צריך כסף בכל צעד, מה שאין לנו, וזה יאלץ אותנו לעבור שוב לחיות באוהלים. אנחנו אפילו לא מפחדים יותר מהמוות, אנחנו רק עייפים, ושותים מים".

"קולות הפיצוצים לא פוסקים לאורך כל היום והלילה, כי אנחנו קרובים תמיד לאזורים שחווים הפצצות. עד כדי כך שהשמיים בהירים גם בחושך, והבית רועד. אנחנו מנסים להסיח את דעתם של הילדים במשחק, לחבק אותם ולומר להם שזה מה שיש, ושיהיה בסדר. הם לא באמת מבינים מה קורה. אנחנו מנסים לומר להם: 'כשהמלחמה תיגמר, נגשים לכם את כל מה שרק תרצו', מנסים לצייר בדמיון שלהם חיים טובים יותר מאלה, לומר להם שנדע ימים יפים אחרי כל זה. זה מרגיע אותם".

אימאן קוטעת את השיחה, ומבקשת שנשוב לדבר בעוד חצי שעה. כשהיא חוזרת, היא שולחת סרטונים: היא וילדיה עומדים בתור ארוך ליד משאית חלוקת מים, יחד עם עשרות אחרים. "לא הצלחנו למלא את רוב הכלים", היא מספרת, "הגענו מאוחר והמים במשאית לא הספיקו לכל מי שבאו לבקש". לאחר מכן היא מצלמת את עשרות הכלים הריקים שנועדו להכיל מים עבור יותר מ-20 האנשים המתגוררים בביתה. "החיים בעזה קשים מאוד. המשאיות לא מגיעות בשעות קבועות, אצטרך לחכות שבעלי או אחד מאחיי יחזרו, כדי שנוכל ללכת ברגל לנקודה אחרת ולאסוף מים". בחוץ, 36 מעלות.

בהמשך, אימאן שולחת סרטון נוסף: ילדיה ובני הדודים שלהם רוקדים במעגל. "אלה חלק מהפעילויות שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו, כדי שיפרקו מתח ושהמצב הנפשי שלהם ישתפר. אין לנו שגרת יום כאן. אנחנו מתעוררים, מנקים את הבית, נמצאים עם המשפחה ומשחקים עם הילדים. כל מה שאפשר לעשות כדי להסיח את דעתם מהרעב".

חוסר האונים של אימאן חודר בסופו של דבר את האופטימיות שבדבריה. "אלו הימים הקשים ביותר שחיינו מאז תחילת המלחמה. אני חסרת אונים מול הילדים שלי כשהם מבקשים ממני אוכל. אין תחושה קשה יותר עבור הורה, כי פשוט אין לי לתת להם. אני אומרת לילדים שלי 'שתו מים, זה ימלא אתכם', או 'לכו לישון, וכשתתעוררו אביא לכם אוכל'. בפועל, אנחנו אוכלים ארוחה אחת בלבד לאורך היום, אם בכלל, ולעולם לא שבעים. אוכלים רק כדי לחיות".

"אני מקווה שכשהמלחמה תיגמר, החיים שלנו יהיו טובים יותר ממה שהיו, ושישרור שלום", היא מנסה בכל זאת להסתכל אל העתיד, שלא ברור מתי יגיע. "מספיק עם המלחמות, די, נמאס לנו. זו הזכות שלנו לחיות – שילדינו ילמדו, שיטופלו כראוי, שיתגוררו בבית שנוכל לחיות בו באמת. אני רוצה מים נקיים, אני רוצה מזון לי ולמשפחתי. אני רוצה לחיות בכבוד. זכותנו שיהיו לנו זכויות. יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לשאת, אנחנו רק רוצים לנוח.

"הדבר היחיד שאני רוצה לומר לחברה הישראלית הוא שאנחנו ראויים לחיים. הילדים שלנו הם תקוות העתיד, הם היופי, וזכותם לחיות בסביבה בטוחה שמעניקה להם אהבה, חינוך ובריאות. כל ילד זכאי להרגיש בטוח, שיתייחסו אליו בכבוד ושיקשיבו לצרכים שלו. זכותו לשחק, ללמוד ולגדול באווירה של שלום וצדק. ההגנה עליהם היא האחריות של כולנו".

"האם הפלסטינית היא לא כמו כל אם. היא מתעוררת בבוקר לקול הפגזות, נרדמת כשהיא מחבקת את הילדים שלה בפחד מהלא-נודע. היא מנסה כל יום לזרוע תקווה בלב ההריסות, ומסתירה את הדמעות שלה כדי לתת כוח לילדים שלה. היא עומדת בפתח בית החולים ומתחננת לתרופה, ואז מחפשת בין חורבות הבית שלה שנהרס את אלו שנשארו בחיים. המלחמה לא רק הורגת בני אדם, היא הורסת את העתיד של כולנו, אבל אני עדיין מאמינה שהחיים שהיו לנו לפני כן יחזרו, ונוכל לבנות אותם מחדש, יפים יותר".

כשאימאן נשאלת האם היא כועסת על חמאס או על הממשל הישראלי, התשובה שלה נותרת כללית. אולי בשל הרעב חסר האונים, אולי בשל פחד והצורך לשרוד, היא לא מבקשת להצהיר הצהרות פוליטיות, ואולי לא יכולה.

אימאן מתנתקת, ושבה לאחר שעה. "אני מתנצלת שלא עניתי", היא אומרת, "הרגשתי לא מרוכזת. אפילו המחשבות שלי מבולבלות, אני בקושי מצליחה לאסוף את המילים כי כבר יומיים לא אכלתי. האווירה בבית קשה מאוד בגלל הרעב, שלנו ושל הילדים שלנו". היא שולחת תמונה של אחד עשר ילדים, מצולמים על שטיח בביתה. "כל הילדים האלו חיים בבית שלי, בנוסף לכל המבוגרים". "בכנות", היא משתפת, "אני עייפה ומסוחררת מאוד. עזה כולה רעבה, ואני לא מצליחה למצוא אוכל באף מקום. כנראה שגם היום לא נאכל, ואני כבר מתביישת בזה. אני ובעלי שותים רק מים עם מלח. גם אם היה לי כסף לקנות בו אוכל, אין ברצועה מזומן. ישנם חלפני כספים שלוקחים עמלה של 40 אחוז כדי להנפיק מזומן, כך שעל כל מאה שקלים שיהיו לי, בפועל יהיו לי שישים. אני לא יודעת מה לעשות, אני חסרת אונים לחלוטין".

"חברתי וילדיה נהרגו בהפצצות. לא הספקתי אפילו להיפרד, ולא נותר מהם זכר"

"אני דינה, ממחנה במרכז עזה. אני נשואה ואמא לשלושה ילדים, בת ושני בנים. הצעיר מבניהם הוא תינוק בן שבועיים. החיים שלנו לפני המלחמה היו יפים מאוד, לא נזקקנו לשום דבר מיוחד. בעלי עבד, אני גידלתי את הילדים, והיה אוכל על השולחן. אחרי היום השחור של השבעה באוקטובר, חיינו השתנו מהקצה אל הקצה. כשהצבא נכנס למחנה בו התגוררנו, פונינו מבתינו לרפיח למשך חודש בו התגוררנו באוהל. אלו היו הימים הקשים ביותר, לא היה לנו אפילו איפה לעשות את צרכינו בפרטיות".

דינה פעילה מאוד בפייסבוק. ישראלים וישראליות משתפים את הפוסטים שלה, ואף אושר קמפיין מימון המונים בשמה ובשם בן זוגה לגיוס תרומות עבור הקהילה במחנה בו הם מתגוררים – לטובת אוכל, מים ותרופות. היא ובן זוגה כותבים הרבה על מציאות חייהם, ומעדכנים על המתרחש ברצועה יום-יום, אך את הסיפור האישי שלהם כמעט ולא תמצאו שם. "הדבר הקשה ביותר שראיתי, וההלם הראשון עבורי במלחמה, היה המוות של חברתי שימאא' וילדיה בהפצצות. לא הספקתי אפילו להיפרד מהם. כשהגענו למקום בו הם נהרגו, לא נותר מהם זכר. זה היה בחודש הראשון של המלחמה. כמה ימים לאחר מכן, חברה נוספת שלי, מריה, מתה גם היא בהפצצות עם בעלה וילדיה. בדצמבר 2023, עשרים איש ממשפחתו של בעלי – הדודות שלו, הבנות שלהן והבנים שלהן – נהרגו. אף אחד מכל האנשים הללו לא היה ניתן לזיהוי אחרי המוות".

"20 איש מהמשפחה שלנו נהרגו בהפצצות ואף אחד מהם לא היה ניתן לזיהוי אחרי המוות. הילדים והנשים בעזה הם לא הסיבה ל-7.10, ורוב הקורבנות כאן ברצועה היו חפים מפשע"

 

לאחר חודש ברפיח, דינה ומשפחתה שבו למחנה בו הם מתגוררים כעת. ביתם נהרס, אבל הם בוחרים להתגורר בתוך ההריסות. "הקושי העיקרי הוא שכבר זמן רב קשה מאוד להשיג אוכל ומים בכלל התנאים הכלכליים. ברצועה אין כמעט מזומן, מה שמחייב אותנו לקנות הכל דרך אפליקציה בנקאית שהפריטים בה הם במחיר כפול ממחירם במזומן".

כשהיא נכנסה להיריון, חודשים בודדים לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש האחרונה בין ישראל וחמאס בינואר 2025, דינה החליטה שהיא לא רוצה להביא את הילד לעולם. "המצב פשוט היה קשה מדי, ניסיתי להפסיק את ההיריון מספר פעמים ולא הצלחתי. כשהפסקת האש התחילה בינואר, הייתי אופטימית שהמלחמה תיגמר, אז החלטתי ללדת. זו הייתה הסיבה היחידה שהשלמתי את ההיריון. הצלחתי לקנות פירות ובשר, ולמשך תקופה היה אוכל. היום, אני מפחדת מאוד שמשהו יקרה לילד שלי. הצלחתי לקנות השבוע שני קרטוני חלב, רק כדי שאדע שהוא יוכל לפחות לשבוע ממשהו, ועברתי לבית של אימא שלי, שעוזרת לי לטפל בו ובשני ילדיי האחרים".

דינה לא חוסכת ביקורת, משני הצדדים. "אני לא תומכת במנהיגות בעזה, ואני מקווה שהשלטון יתחלף בגלל שהוא גורם מרכזי מאוד למלחמה הזו", היא אומרת, "כמובן שאני גם לא תומכת בממשל הישראלי, משום שהוא הרג והרעיב חפים מפשע מבלי לחוש שום אשמה על כך. הילדים והנשים בעזה הם לא הסיבה לשבעה באוקטובר, ורוב הקורבנות כאן ברצועה היו חפים מפשע לחלוטין. יש כאן אנשים שלא רוצים במלחמה, לא קשורים אליה ותומכים בשלום".