עדה יונת הלכה לעולמה. בישראל 2026 אולי כבר לא תצמח כאן עוד אחת כמוה
כ-25 אלף פעמים המדע אמר "לא" לכלת פרס נובל עדה יונת, אבל ההתעקשות שלה השתלמה. דווקא ב-1 בספטמבר, כשהילדים שלנו חוזרים למסגרות, קשה שלא לתהות מה נשאר מההבטחה הישראלית שהכל אפשרי. ובכן, לא הרבה. אז מה אנחנו אמורות לומר לילדות שלנו? | טור דעה
אתמול קפץ לי בטלפון פוש חדשותי שסיפר לי שעדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה, הלכה לעולמה בגיל 87. מיד נחת עליי עצב גדול. האם אני מכירה את עבודתה פורצת הדרך בפענוח המבנה המרחבי של הריבוזום באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן? לא, כנראה שלא. האם אני יודעת שיש אי שם אישה ישראלית שהגיעה מילדות בעוני אל פסגת המדע העולמית, ובכך מוכיחה לי ולבנותיי שהכל אפשרי בחיים? הו כן, בהחלט כן.
>> לא קונה את זה: כך הפכה השבת של אודיה לקמפיין של עדיקה
כ-25 אלף ניסיונות ערכו עדה יונת ועמיתיה עד שהצליחו, בשנת 1980, ליצור את הגבישים הראשונים של ריבוזומים. וגם משם הם המשיכו עוד שני עשורים לשכלל את שיטות המחקר שלהם. כשיונת התחילה, היא נחשבה ל"פנטזיונרית", ובמשך שנים עבודתה וניסיונותיה המדעיים נתפסו כחסרי סיכוי. שנים אחר כך, פריצת הדרך שלה תרמה להבנת האופן שבו אנטיביוטיקות פועלות על הריבוזום ולמחקר המתמודד עם עמידות חיידקים לאנטיביוטיקה.
ליטרלי, עדה היא הבסיס לנאום חוצב הלהבות שאפשר לתת לבנות שלנו (טוב, אפשר גם לבנים): שאם הן ישקיעו, יתמידו, ינסו ויאמינו בעצמן, הן יכולות להגיע רחוק מאוד. אולי אפילו להציל חיים. אם הן רק יצליחו לדמיין את כותרת ה"בדיעבד" המיוחדת שלהן, אולי גם הן יהיו יום אחד דוקטוריות לשם כבוד בעשרות אוניברסיטאות. או יעשו כל דבר אחר שהן ב-א-מ-ת רוצות לעשות, דבר שלא כל כך מובן מאליו עבור לא מעט ילדים וילדות בישראל של 2026. כן, צריך גם להסתכל למציאות הזאת בעיניים.
גם ישראל של פעם הלכה לעולמה
אגב, מכל הפרסים שקיבלה, יונת סיפרה שהפרס שהיה היקר לה ביותר הוא "סבתא של השנה", שהעניקה לה נכדתה. מדהימה. הבוקר, ה-1 בספטמבר, שלחתי שני ילדים לכיתה א', ובאופן רשמי יש לי שלושה ילדים במערכת החינוך האמיתית. בזמן שחוויתי איך זה להיות קבב ונצליתי בשמש בטקס שהכינו להם ילדי כיתה ו' החמודים, עלו לי דמעות. הפעם לא מהתרגשות. מהפחד.
עדה יונת נפטרה, אבל העצב שלי יושב גם על התחושה שישראל הישנה הלכה לעולמה. "ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות", שבה אם המורה מגלה שאת עילוי, יכול להיות שבאמת תגיעי לאנשהו. והיום? אין מורה שתגלה לך את זה
כי עדה יונת נפטרה, אבל הבנתי שבאיזשהו מקום העצב שלי יושב גם על התחושה שישראל הישנה הלכה לעולמה. ישראל של פעם, ישראל של "ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות". ישראל שבה אם את הולכת לבית ספר יסודי והמורה מגלה שאת עילוי, יכול להיות שבאמת תגיעי לאנשהו. והיום אין מורה שתגלה לך את זה.
בעיתוי מצמרר, אנחנו פותחות את שנת הלימודים עם מחסור באלפי עובדי ועובדות הוראה ועם מערכת חינוך ציבורית שנאבקת לתפקד. ספק אם היא תוכל להצמיח את זוכי וזוכות פרס הנובל הבאים שלנו, ועזבו את זה, אני אסתפק בכך שהילדים שלי יגיעו לבגרויות בלי שאפשוט רגל על מורים פרטיים. נשים עדיין מהוות מיעוט זעיר בקרב זוכי פרס נובל בכימיה. אתמול איבדנו אחת מהגדולות שבהן. עכשיו נשאר לקוות שאנחנו עדיין יודעות איך לגדל את הזוכה הבאה.