עבודה מועדפת

אור רוצה להיות אביר כשיהיה גדול. זאת לפחות בזמנים שבהם הוא אינו חושק בתפקיד הנינג'ה. בגיל הזה אני עדיין מתקשה להסביר לו את עובדות החיים: ממה מתפרנסים אבירים? האם הם מקבלים רכב בליסינג מהמעסיק? מהם תנאי הפנסיה של לוחמי נינג'ה והאם ביטוח החיים שלהם מכסה אפשרות של אובדן כושר עבודה? כרגע כל זה אינו רלוונטי לגביו, גם לא מידת הביקוש ללוחמי נינג'ה בקרב חברות כוח האדם.

אביב כהרגלו, קצת יותר פרקטי. הוא מעוניין להיות שומר בכניסה לגן החיות. למה דווקא בגן חיות? טרם הצלחתי להבין. כנראה שהקשר עם כל כך הרבה אנשים מדי יום עושה לו את זה. הרי השומר בכניסה מחליט מי ייכנס ומי לא, תפקיד האוצר בידיו כוח חברתי רב. אביב עדיין לא מתעניין בשכר מינימום ובמגנומטרים. בשבילו השומר שבכניסה הוא המלך של גן החיות.

האם אלוהים שקוף?

זו אינה הדוגמה היחידה להבדלי תפיסת העולם של השניים. הנה, באחד הבקרים האחרונים התעוררתי לשמע ויכוח תיאולוגי-פילוסופי חריף שעלה מחדר הילדים. עיקרו נסוב סביב השאלה הבאה: מכיוון שאי אפשר לראות את אלוהים – האם הוא "שקוף", כפי שגרס אביב, או שמא הוא "בכל מקום וגם בלב", לשיטתו של אור. הוויכוח התלהט אך הכרעה בנושא לא התקבלה. בצר להם פנו השניים למיטתי והקשו את קושיותיהם. בתחילה עשיתי את עצמי ישן, לא היה לי שום עניין לחזור לוויכוחים של תקופת הנאורות. לבסוף גברו הטפיחות על השמיכה ונאלצתי לזחול החוצה. "מה?", שאלתי.

"אבא, אלוהים הוא שקוף או בלב?"

חככתי בפדחתי, מנסה לגרד ממנה את שלמדתי בקורס המבוא בחוג לפילוסופיה. לבסוף החלטתי לנהל נגד הצמד מלחמת התשה נגדית. תיכף אני אשעמם אותם עד כדי כך, שהם יחזרו מיד לדורה ולבוב הבנאי ויניחו לי להמשיך בשנתי.

"תראו", אני פותח בטון יבש ככל האפשר, אך הצמד תוקע בי מבט סקרן ודרוך. "לפני הרבה שנים היה אדם בשם ברוך שפינוזה, שחשב כמו אור, שאלוהים נמצא בכל מקום וגם בלב". השניים עדיין מקשיבים, אני חושב לעצמי. תיכף אני אראה להם. "זאת אומרת שאלוהים לא יושב למעלה ומסתכל עלינו. אלא נמצא בכל דבר בעולם, גם אנחנו, חלק ממנו".

"אתה רואה", התריס אור מול אביב. "ברוך שימפנזה אומר שאני צודק!"

"רגע", אני מצנן אותו לנוכח המבט המאוכזב של אביב. "היה עוד מישהו בשם ג'ון לוק שדווקא חשב כמו אביב".

עכשיו היה תורו של אביב לחגוג. "ג'ון לוק", הוא מגלגל על לשונו, "איזה שם מצחיק. לוק לוק".

"מאיפה ג'ון לוק?", שואל אביב.

"מאנגליה", אני משיב.

"כמו בוב הבנאי?"

"כן, כמו בוב הבנאי".

"אבא", שואל אביב, "ג'ון לוק היה חבר של בוב הבנאי?"

"אבא", מקשה אור, "ברוך שימפנזה היה חבר של בוץ ודורה?"

"משהו כזה", אני עונה בניסיון לצאת מהדיון הפילוסופי המדגיש יותר מכל את הבדלי תפיסת העולם של השניים.

לא תחמוד

אור, למשל, מתעניין מאוד בסיפורי האצטקים במרכז אמריקה. הוא מתרשם מאוד מכך ש-500 ספרדים הכניעו אימפריה עצומה של כמה מיליוני תושבים. הוא יושב עם ספר מאויר המציג את חיי היומיום של בני האינקה והמאיה ומתפעל משריונו ומסוסו של המנהיג הספרדי קורטז. אביב, איך לא, לוקח את הצד שמנגד.

"אור", הוא מסביר בידענות, "הספרדים היו רעים וחמדנים, הם כל הזמן רצו את הזהב של האצטקים".

"מאיפה למדת את המילה 'חמדנים', אביב", אני שואל בהפתעה.

"בגן לימדו אותנו לא לחמוד", הוא מבהיר וממשיך: "אז הספרדים היו חמדנים וגם הביאו מחלות מדבקות שהרגו את כל האצטקים".

"נכון", מסכם אור, "אבל בסוף הם ניצחו". אביב יכול להתפלסף, אבל לאור חשובה השורה התחתונה במבחן התוצאה.

המלון של עלי

מאוחר יותר, בשבת, מגיע הצמד אל בית המלון הסמוך למקום מגורינו במטרה אחת: לפגוש את עלי. עלי הוא קונדיטור גדול מימדים הלבוש תדיר בחלוק אופים לבן וחבוש בכובע טבחים. בשתי ידיו העצומות הוא נושא אותם, אחד בכל יד, לסיור מעמיק בקרבי חדר הקירור. "העוגה הזאת היא רולדה וכאן למעלה יש סברינה עם דובדבן, להוריד לכם?"

בכל פעם שאנו נוסעים על כביש החוף, אני מצביע על ביתו של עלי הנמצא בכפר הסמוך לכביש. אחר כך אנחנו עוברים ליד שמורת נחל תנינים. מהסבריי על מקור שמו של הנחל בכך שבעבר היו בו תנינים ומקרבת מגוריו של עלי אליו, הסיקו השניים מסקנה מתבקשת: אם עלי לא ייזהר מהתנינים, לא יהיה מי שיאביס אותם בעוגות מדי שבת.

ובכן, אחרי הסיור המקדים במקרר פותח עלי שולחן קטן ושולח את אחד המלצרים להגיש להם מיץ. הוא פורס מפה ומניח את השלל שדלו השניים ממעמקי המקרר.

"עלי, איזה כיף במלון שלך", מתלעלע אביב בפה מלא קצפת.

"של מי המלון?", שואל עלי בחיוך של ירח.

"שלך!", עונים השניים בקול.

"שמעת?", הוא צוחק, "הלוואי, הלוואי, אינשאללה".

"אינשאללה", זה בערבית מסביר לי אביב.

לפני ההשכבה, מצחצחים השניים שיניים בניסיון למחות את שאריות המאפים משיניהם.

"כשאהיה גדול, אני רוצה שיהיה לי מלון כמו של עלי", מכריז אביב.

"גם אני רוצה להיות כמו עלי", מדווח אור מפאתי המיטה.

"גם אתה רוצה שיהיה לך בית מלון?", אני שואל לנוכח הבחירה הלא-אקסטרימית בעליל של לוחם הנינג'ה העתידי, אך בעיקר בשל ההסכמה הנדירה עם תאומו.

"לא", משיב אור, "אני רוצה להילחם בתנינים".