סתם יום של חול
איך נראה יום טיפוסי של אמא עובדת? רוני נותנת הצצה ליום בחייה ומוכיחה שלא רק שנשים יכולות לעשות הכל, הן גם מוצאות זמן לרקוד זומבה
88 שיתופים | 132 צפיות
"את לא מבינה כמה הייתי צריכה את זה היום!", זורקת לעברי אסנת כשהיא נעמדת לצדי, רגע אחרי שמתחילה המוזיקה. אני דווקא מאוד מבינה. כל אחת מאיתנו, והרשו לי לדבר בעיקר בשם האמהות שבינינו, צריכה איזה אי של שקט, של שפיות. טוב, עזבו שפיות, איזה אסקפיזם קטן. שעה בשבוע (במינימום) של בריחה מהמציאות, כדי לתדלק לפני שחוזרים לאי השפיות. כי ככה בערך, בנטו, נראה יום ממוצע של אמא. ניקח אותי, למשל, וניקח את היום, למשל, כי מחר כבר בטח לא אזכור, יהיה כזה חדש.
למי יש זמן לעבוד?
בוקר. קמה לפני כולם. מכינה שוקואים וסנדוויצ'ים. מעירה. מנערת. זורקת מהמיטות לשטוף פנים. אחרי שהם מרוחים איכשהו על הכיסאות ללגום, אני נסה לי במהירות להתלבש – להתאפר – להסתרק, מספיקה גם לזרוק איזה סנדוויץ' לתיק שלי (כי ברור שלא אספיק לאכול צהריים בעבודה). מזרזת אותם להתלבש, לנעול, לקחת תיקים. יוצאים. פיזורים, כולל בכי פרידה הכרחי. מגיעה לחניון הרכבת דקה לפני השעה הייעודה. אספיק? אפספס? לשמחתי, גם הפעם מוכיחה רכבת ישראל את עמידתה בזמנים, ומאחרת.
נוחתת בתל אביב, קונה לי בקבוק מים בקיוסק. מבט אחד על עזריאלי המתחיל להתעורר, ויורדת אל תחנת האוטובוס. נוסעת שתי תחנות כדי לא להגיע נוטפת מים לעבודה, ונכנסת למשרד. שוב מישהו התנחל לי על המחשב בשיטת הכיסא החם. לא נורא, היום ממילא עמוס פגישות וישיבות, ועוד רגע אני צריכה לצאת. מוקדם מהרגיל, לבכור יש חוג שחייה. בדרך חזרה (אוטובוס-רכבת-מכונית) מחזירה טלפונים לכל אלה שניסו אותי במשך היום, כולל בנות ועד ההורים שיחד אנו שוקדות על המתנות למסיבת הסיום.
במכונית, מחשבת מה לעשות ברבע השעה היקרה שתיוותר לי מרגע ההגעה הביתה ועד היציאה לחוג, ומגיעה לתכנון האופטימלי הבא: נכנסת הביתה, מכניסה צלחת אוכל למיקרוגל. מסמסת לשכנה שהבכור נמצא אצלה שתשלח אותו הביתה. בינתיים עולה להחליף למדי ב', עד שהוא מחליף לבגד ים אני אוכלת, ויצאנו. סימוס בחזרה מהשכנה: "רק שתדעי, הוא לא אכל צהריים". רושמת לעצמי עוד שורה בטו-דו ליסט להיום: לדאוג שהילד יאכל.
מצוידת בערימת העבודה שלקחתי הביתה (הרי לא ממש הספקתי באמת לעבוד היום), אני יושבת בגינה שליד הבריכה, ומנסה לעבוד. בדרך חזרה אני מנסה להמציא באוזניו (בעל פה) את ברכת סוף השנה למורה. נוחתים בבית, מנת קורנפלקס גדושה, ויוצאים להביא את הקטנצ'יק.
כרוניקה של מסע קניות ידוע מראש
"הולכים לקניות!" אני מכריזה (חוץ מזה שהמקרר ממש ריק, זה בילוי חביב עליהם). למרות ערימות העבודה שעוד מחכות, גם הסופר נמצא בראש הרשימה. בקרבת מקום יש שתי חנויות צעצועים עם פינות יצירה. אני נכנסת לשתיהן, חסרים לי עוד כמה קישוטים ללוחות השעם שקנינו לילדי הכיתה כמתנה לסוף השנה. בסוף אני מוצאת איכשהו את מבוקשי, הקטנצ'יק כבר מאבד סבלנות ועוד לא התחלנו את הקניות.
"נכון שרציתם כפכפים חדשים?" אני מנסה להלהיב אותם, "אז הנה החנות". נכנסים, מודדים, מתלבטים, בוחרים – בסוף כל אחד יוצא מבסוט עם כפכפים חדשים משלו (לגדול קדס, לקטן דייגו, ובא לציון גואל עד הבכי הבא, שלא מאחר להגיע, באמת כבר לא זוכרת על מה). טוב, מזיזים את האוטו לחניית הסופר, מסתובבים ומעמיסים את כל צרכינו על העגלה.
רגע לפני שאנחנו בקופה מגיע ה"אמא-פיפי!" ההכרחי. עוזבת הכל, רצה איתם לפיפי, חוזרת, מעמיסה על המסוע, אורזת, משלמת, מעמיסה באוטו, הקטנצ'יק צורח שוב, רוצה את הקרואסונים שקנינו. אלוהים יודע באיזה שקית הם! מגיעים הביתה. הוא, כהרגלו, ממשיך בברוגז ולא רוצה לצאת מהמכונית. אני מוציאה את כל השקיות, אחר כך אותו, הוא ממשיך ליילל, אני מנסה להתעלם. הוא נכנס למיטה (עם כל החול מהגן! אמאל'ה!). אני חייבת להמשיך.
יצאנו לרקוד
השעה שש וחצי. אני מאשרת לבכור חצי שעת מחשב, ומתיישבת לעבוד. שמה קומקום לעשות לי קפה, ואפילו לא קמה להכין אותו, כל דקה חשובה. מתישהו אני רואה את הסוף, כשברקע הילדים כבר עושים קולות של רעב. מכניסה למיקרו את הדבר הראשון שאני רואה בפריזר. איך אני רוצה להיות אמא שמטגנת שניצלים! אמרתי לעצמי בסופר לפני חצי שעה, כשהזמנתי קילו שניצלים, ושוב אני דוחפת להם מהקפואים האלה שמוכנים בדקה.
שבע וחצי, והחצי עוד לא הגיע. אני מתקשרת לשכנה שתשלח את הבת שלה, משביעה את הילדים שהם אוכלים לבד יפה ועוד מעט הבייביסיטר האהובה עליהם תבוא, ורצה להשתחל לטיץ ולנעלי ספורט. סופרת את הדקות, ובינתיים עושה כלים. הבת של השכנה נכנסת בתזמון המושלם. "ביי חמודים", אני זורקת לעברם, אבל הם ממש לא שמים עליי בעודם משוויצים לבייביסיטר בכל החוכמות החדשות שלהם.
חמש דקות אחר כך, בשיעור זומבה, לצלילי מוזיקה לטינית מקפיצה ("היום הכנתי לכם ריקודים חדשים!", קיבלה את פנינו היילי במאור פנים), אני פוגשת את אסנת. משפט אחד אומר הכל. בטח היה לה יום דומה לזה. סתם יום של חול, יום טיפוסי של אמא עובדת. והוא ממש עוד לא נגמר, כי את השורות האלה אני כותבת ברבע לחצות, עושה לרגע הפסקה מהעבודה, כשברקע נצרבים להם בזה אחר זה דיסקים עם תמונות של ילדי הכיתה, מתנה נוספת לסופשנה.