סרט: ספרינג ברייקרס

ארבע תלמידות קולג' סקסיות (ביניהן סלינה גומז) מחליטות לקצר את הדרך שלהן כדי לממן את חופשת האביב הפרועה שלהן באמצעות שוד של סניף אוכל מהיר. לאחר לילה של מסיבות הבנות מגיעות עם המכונית שלהן למחסום משטרתי. הן נעצרות על ידי השוטרים ומובאות, לבושות בביקיני, בפני שופט באשמת שימוש בסמים. הישועה מגיעה בדמותו הלא צפויה של "ALIEN", פושטק שכונתי מפוקפק, שמשחרר אותן בערבות. קשוח ומופרע מבחוץ, אך עדין ומתחשב מבפנים – ALIENלוקח את הבנות תחת חסותו ומארגן להם את חופשת האביב הטובה ביותר אי פעם…

ארה"ב 2013

92 דקות. דובר אנגלית, מתורגם לעברית.

מופץ ע"י סרטי יונייטד קינג

במאי ותסריטאי: הרמוני קורין

שחקנים: סלינה גומז, ונסה הדג'נס, ג'יימס פרנקו

בקולנוע מיום חמישי ה- 21.3.2013

האביב הולך להיות חם מאוד. צילום: יח"צ

ראיון עם הבמאי והתסריטאי הרמוני קורין

כיצד עלה לך בראש הרעיון לתסריט המטורף של "ספרינג ברייקרס"?
הדימוי הראשון עליו חשבתי היה של בחורות בביקיני אוחזות באקדחים. אחרי שהתענגתי על הסנסציוניות הבסיסית של הויז'ואל, שאלתי עצמי כיצד ייתכן שדימוי כזה יתרחש במציאות? מתי ואיך בחורות מוצאות עצמן לבושות למשך זמן רב בביקיני? התשובה הייתה ברורה מאליה – "ספרינג ברייק" (חופשת האביב של תלמידות הקולג' בארה"ב). במשך שבועות הסתובבתי משועשע עם הרעיון לביים סרט על בחורות שנוסעות לפלורידה לחגוג את ה'ספרינג ברייק' ומסתבכות ם החוק. ככל שכתיבת התסריט התארכה, והעלילה התעבתה, הרעיון הבסיסי זלג למקומות אפלים ומוזרים יותר.

התרבות האמריקאית נראית כטבועה עמוק בתוך הדי אן איי שלך. בסרטיך, למשל, הלוקאליות של עיירה אמריקאית כזאת או אחרת מגדירה לרוב את הטון הכללי. מדוע בחרת למקם את "ספרינג ברייקרס" דווקא בסנט פטרסבורג?
סנט פטרסבורג היא איננה עיר המזוהה בדרך כלל עם חגיגות ה'ספרינג ברייק', אך רציתי לצלם בה בגלל יופייה הרב והאפשרויות הויזואליות שהיא אפשרה לי ולצלם בנואה דבי. אני מוצא אותה אותנטית ומעניינת יותר מעיר 'ספרינג ברייק' טיפוסית כמו מיאמי. אינני מתעניין במיוחד באספקטים התיירותיים של ה'ספרינק ברייק', ובעבורי אלו יותר הפרברים הצדדיים או אזורי השוליים למיניהם של העיר שבאמת ראויים לפוקוס קולנועי כלשהו. יש למוזנח ולמנותק משקל פואטי, לירי כמעט. בתי חוף מתמוטטים, שכונות המשדרות אלימות מתפרצת – מקומות שבהם סיכוייך לפגוש אנשים מעניינים רבים יותר מאלה שבאזורי השפע. אמריקה האמיתית היא אמריקה שנפרדת מהדימוי האוניברסאלי שלה בעיני עצמה ובעיני שאר העולם. אמריקה היא מדינה של שוליים ענקיים החורגים לנצח מן המיינסטרים או המיעוט המתוקשר.

יש שמגדירים אותך כבמאי האמריקאי היחיד שחודר לעומק תרבות ה"וייט טראש" (White Trash) האמריקאית. האם זה כך בגלל שאתה נמנע מלשפוט את דמויותייך?
קשה לי קצת עם המושג הזה "ווייט טראש". אני גם לא בטוח אם הוא מגדיר במדויק את הדמויות שבסרטים שלי, אני אוהב לצלם דברם מסוימים ואיני מרגיש צורך לנמק או להסביר מדוע. כשאני מביים סרט אני חף לגמרי מאג'נדה כלשהי לגבי מה שהמצלמה שלי קולטת. אני מניח שבדיוק בשל כך אני מעדיף להשתמש במונח "מתעד" כשאני מתייחס להגדרת העבודה שלי כבמאי.

אמרת פעם שאין לך עניין רב בשחקנים מקצועיים ושאתה מעדיף בהרבה לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים בגלל האותנטיות והכנות שהם משדרים למצלמה. כיצד הגישה הזאת לקולנוע מתכתבת עם סרט כמו "ספרינג ברייקרס"?
שוב פעם, אני לא מונע מאג'נדה כלשהי אלא מאינסטינקט. במקרה של "ספרינג ברייקרס" חשתי שזו הזדמנות מצוינת לערב בין שני עולמות שונים – בין זה המתווך והפופוליסטי לזה המתרחש במציאות. כוכבות מפורסמות כמו סלינה, ונסה ואשלי שיחקו בסרט לצידם של צעירים חסרי ניסיון משחק שאיתרנו באתרי הצילום.

איזה מהשחקנים לוהק ראשון לסרט?
ג'יימס פרנקו היה הראשון, ואחריו לוהקו הבנות. ג'יימס ואני רצינו זמן רב לעשות סרט ביחד, וכאשר סיימתי את הדראפט הראשון של התסריט חשבתי לבדוק איתו אם הוא יהיה מעוניין לגלם בו תפקיד. אני בדרך כלל לא נוהג לשלוח תסריטים שלי לשחקנים בדראפטים כל כך ראשוניים, אבל הפיתוי שג'יימס ישחק בסרט היה חזק ממני. לשמחתי ג'יימס אהב מאוד את התסריט והתחייב לו ללא סייגים. לאחר מכן נסעתי לפלורידה בעת שהתקיימה בעיר מסיבת ספרינג ברייק גדולה. ישבתי במרפסת מול המחשב וכתבתי גרסה חדשה של התסריט לצלילי נערים ונערות מקיאים את נשמתם למטה ברחוב.

ומי לוהקה ראשונה מבין הבנות?
אחרי ג'יימס לוהקה סלינה, אחריה לוהקו רייצ'ל, ונסה ואשלי.

רייצ'ל היא אשתך… אתה נוהג ללהק בני משפחה לתפקידים בסרטים שלך…
כן, אבל זה נובע ממקום של בטחון מוחלט שאני חש כלפי הקרובים אלי. כשאתה יוצא להרפתקה כמו צילום סרט אתה רוצה לחלוק אותה עם אהוביך. אתה יודע שהם ילכו איתך הכי רחוק שאפשר.

לפי עדותן של השחקניות תקופת הצילומים הייתה חוויה משחררת ומשולחת רסן. האם תדמיתן של כוכבות הסרט כ'ילדות טובות' היוו בעבורך ובעבור הסרט לכלי בעל פוטנציאל חתרני?
כמובן, זה הרי ברור מאליו. כולם מכירים את סלינה, ונסה ואשלי אך ורק כמושאי הערצה לנוער מבית היוצר של דיסני. שמחתי על ההזדמנות לפרק לגורמים את התדמית הזאת ולשחרר אותן מן הכבלים שנלווים לה. הסרט עושה שימוש רחב באייקוניות של סלנה, ונסה ואשלי בכדי לייצר בצופים תחושות אבסורד וסכנה מוחשית.

למה ציפית מהשחקניות לפני שהתחלתם לצלם את הסרט?
אני מתנהל עם כול שחקניי באופן זהה, אם הם ילד מסניף דבק שפגשתי ברחוב או כוכבות נוער עשירות. מה שחשוב לי באמת הוא לבלות זמן עם השחקנים שלי מחוץ לסט ומעבר לזמן הצילומים. במהלך החזרות חשתי כימיה גדולה עם סלינה, ונסה ואשלי וכולנו התמסרנו לסיטואציה המוזרה שאליה נקלענו – לביים ביחד סרט. הן לא רגילות לאודישנים מהסוג שאני מבצע ואני לא רגיל לעבוד עם שחקניות מפורסמות מהרקע שלהן. חוסר הוודאות הזה היווה לדעתי את גורם המשיכה המרכזי שלי ושלהן.

ליהקת לסרט גם אחים תאומים מאוד מוזרים. הסצנות איתם מרגישות כאילו הן לקוחות מסרט אחר שלך – "גומו"…
כן, התאומים באמת היו מדהימים. עבדתי איתם בעבר בקליפ שצילמתי עבור The Black Keys. "ספרינג ברייקרס" הוא הסרט הארוך הראשון שבו הם משתתפים.

בתסריט ציינת שהסרט יורכב גם מסצנות דוקומנטריות של חגיגות ה'ספרינג ברייק'. האם במהלך תקופת השהייה שלך שם גילית דברים חדשים בנוגע לתופעה?
הרעיון מאחורי 'ספרינג ברייק' הוא שצעירים יוכלו לעזוב למספר ימים את החיים הרגילים שלהם – בית ספר, שעורי בית, הורים מחורבנים – ולחוות מספר ימים של הפקרות ושכרון חושים. הכרתי את התופעה טרם העבודה על הסרט כך שלא הופתעתי או נדהמתי במיוחד ממה שראיתי מסביבי בזמן הצילומים וכתיבת התסריט. אגב, קשה מאוד, אם בכלל, להפתיע או לזעזע אותי…

במהלך שהותך בפלורידה בזמן חגיגות 'ספרינג ברייק' התקרבת מאוד לצעירים ששהו שם ואפילו חלקת איתם דירה. נשמע כאילו ערכת תחקיר מקיף במיוחד.
כן, ביליתי שם מספר חודשים בכתיבה ובחיפוש אחר לוקיישנים. נסעתי בלילה ברחובות, קפצתי מעל גדרות, שוחחתי עם צעירים וצעירות… המטרה הייתה להתבונן בתופעה ובאתר ההתרחשות שלה ולקבל השראה. אני אוהב לזרום עם הסביבה, לגלות אותה בעצמי, בלי לכפות עליה את התסריט.

האם זו החלטה מודעת מבחינתך לביים סרטים הנחשבים 'חריגים' בנוף הקולנוע העכשווי?
אני לא יודע… אני מעולם לא התעניינתי בסרטי ז'אנר, ואני חושב ש"ספרינג ברייקרס" הוא הסרט הכי קרוב להגדרה הזאת שיצרתי עד היום. אני שואף ליצור סרטים שקיימים בעלם משלהם, מחוייבים לחוקים משלהם. אני מסכים עם הטענה שלך שהם חריגים במובן שקצת קשה להגדיר אותם, אבל אני רואה בזה משהו חיובי. בכל הנוגע ל"ספרינג ברייקרס", אני חייב לומר שיש בו אלמנטים מוכרים רבים מהקולנוע המסחרי הנפוץ – אווירת פופ צעירה, בחורות יפות ונרטיב חצי-קלאסי. הנבדלות של הסרט מסרטים אחרים שמתארים את עולם בני העשרה האמריקאי הוא באופן שבו הוא מצולם, ערוך ומשוחק. הצבעוניות שלו, השחקניות, המוזיקה – כל אלה הם תוצרי לוואי של תרבות הפופ, כך שזה הגיוני, ואפילו מלהיב, לחשוב שאולי הפעם קהל רחב יותר מבדרך כלל יצפה בסרט שביימתי.

ומה לגבי קהל המעריצים המסור של הרמוני קורין – "הילד הרע של הקולנוע האמריקאי"? כיצד לדעתך הם יקבלו את הסרט ?
זוהי שאלה מצוינת. אין לי מושג! אני רק יכול לקוות שהוא ימצא חן בעיניהם.

תופעת ה'ספרינג ברייק' היא מאוד אמריקאית ביסודה, ולמרות שהנושאים שמעסיקים אותך הם מאוד לוקאליים, סרטיך זוכים להצלחה באירופה. כיצד לדעתך יגיבו האירופאים לסרט בנושא שזר להם לחלוטין?
זה פחות סרט על 'ספרינג ברייק' כמו שזה סרט על נוער שמורד במוסכמות ומאבד עצמו לדעת. אני חושב דווקא שזה נושא אוניברסאלי לחלוטין.

המוזיקה בסרטיך דומיננטית. ההתרשמות הזאת נכונה גם לסרט כמו 'ספרינג ברייקרס'. כיצד אתה משלב אותה בסרט כלשהו – האם פיסת מוזיקה נבחרת מוזכרת בתסריט או שהיא מאולתרת לחלוטין מבחינתך ברגע הצילומים או בעריכה
זה משתנה מסרט לסרט. המטרה העיקרית שלי היא לספק לסרט מוזיקה שתרגיש חלק בלתי נפרד מהמימד הויזואלי שלו.

יחסית לסרטיך האחרים זהו סרט בעל תקציב גדול במיוחד. השחקניות שלך הן כולן כוכבות-על הנרדפות ללא הפסקה על ידי צלמי פפרצי . זה לא היה קשה בעבורך להתמודד עם הלחצים שנלווים לעשיית סרט מהסוג הזה?
שום דבר לא מלחיץ או מפחיד אותי. אני לוחם חסר שאת. אני חייל של קולנוע.

וכחייל של קולנוע – על מה אתה בעצם נלחם?
על האפשרות לביים סרטים כפי שאני רוצה. זה הדבר היחיד שמעניין אותי בחיים.