"יום אחד החיים שלך מקבלים זבנג, ואת מבינה שמשהו חייב להשתנות"

לפני כ-4 וחצי שנים (הייתי אז בת 46) חזרנו בעלי ואני מטיול זוגי מושלם באמסטרדם. חוזרים אל השגרה. בית, ילדים, קריירה. בעלי שמאי מקרקעין, אני בעלת עסק עצמאי להקמת אתרי אינטרנט. יום למחרת, תוך כדי לבישת חולצה, היד הימנית שלי עברה על השד השמאלי, ופתאום הרגשתי גוש. אי אפשר היה לפספס. מבחינתי זה היה מוזר. איך לא הרגשתי אותו יום קודם לכן? באותו רגע רצתי אל בעלי, רגע אחד שבו מיליון מחשבות רצות במקביל. יש לי גוש בשד.

יומן הסרטן

איזה סוג? מהקשים. למזלי שלב מוקדם. כימותרפיה שנים עשר סיבובים, ניתוח להוצאת שאריות, והקרנות.

אחרי שאני מבינה שזה המצב, אני חדורת מטרה. לא רואה בעיניים, רואה רק את ההחלמה. מצטלמת עם קרחת, מעלה פוסטים בפייסבוק. חגיגה. וכשאני רק עם עצמי, אני מבינה שמשהו חייב להשתנות. הרי מה שעשיתי עד עכשיו כנראה לא עבד.

כשאני רק עם עצמי, אני מבינה שמשהו חייב להשתנות. הרי מה שעשיתי עד עכשיו כנראה לא עבד

ואז שאלתי אותי – מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? "אני רוצה להיות ציירת".

4 שנים חלפו מהיום ההוא שבו התייצבתי במכון אבני ובעצם הגשמתי חלום. הלכתי ללמוד אמנות. חלום שהיה לי ויתכן ואף פעם לא הייתי מגשימה אילולא המחלה ההיא. האתגר ההוא שהגיע לו משום מקום לפני 4 וחצי שנים.

אני חיה, אני נושמת

ומה עכשיו? אני ציירת. לא כתחביב. זה מה שאני עושה. אני ציירת!

לקח לי קצת זמן להגיד את זה כששאלו אותי, ורק לאחרונה זה התחיל להתגלגל קצת יותר בקלות על הלשון.

רונית אדלר ליד ציור שלה | תמונה באדיבות המצולמת

להגיד לכם ששכחתי לגמרי את התקופה ההיא? לא.

להגיד לכם שחזרתי לעצמי? לאותה אחת שאהבתי אז? ממש לא.

להגיד לכם שהכל יופי טופי, ואין לי לפעמים כאבים בכל הגוף, ומלא תופעות לוואי ולא מעט התקפי חרדה? ממש ממש לא.

אבל אני מתעוררת בבוקר, אני חיה, אני נושמת. המשפחה בסדר טפו טפו טפו.

ואני ציירת.

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. יותר ויותר אני מבינה שלמרות שאני מנסה לעיתים להתכחש או סתם להדחיק את התקופה ההיא, אני צריכה להניח ולחיות לצידה (כמו עם הקורונה) וכשניתן, פשוט להזכיר שגילוי מוקדם מציל חיים. לכי להיבדק.

חוץ מזה תהיו טובים לעצמכם, גם לנפש וגם לגוף. תעשו את מה שאתם אוהבים. תאכלו בריא. תעשו ספורט. זה הכל שם.