"השדיים הלכו אבל הסרטן נשאר"

שמי הילית, נשואה+3 ילדים ועובדת כמתכננת מכר בחברה קמעונאית. 

חליתי לראשונה בגיל 34, כשנה לאחר הולדתה של בתי הקטנה. הרגשתי גוש במהלך ההנקה, ולאחר כשבוע, כשהוא לא נעלם, ניגשתי לרופא משוכנעת שזו בלוטת חלב. כשהגיעו התוצאות הארורות של הבדיקות, לא היה ספק, יש לי סרטן שד.

אני בחורה צעירה, מה לי ולמחלות של נשים בגיל המעבר? אבל התוצאות שחור על גבי לבן ואי אפשר להתווכח איתן – גוש 2 ס"מ מסוג קרצינומה טריפל נגטיב, שאינו מגיב להורמונים. קבעתי את הניתוח ביום שחגגנו במשפחה סעודת הודיה לכבוד סיום הטיפולים והחלמתה של בת דודתי מסרטן שד. כמה אירוני היה הערב הזה שכולם שמחים ואני דומעת. "זה מהתרגשות", אמרתי. החלק הקשה ביותר עם הגילוי היה לספר לילדיי הקטנים, שנדרשו להבין מוקדם מדי שאמא חולה ולא תוכל לטפל בהם כרגיל, ולאמי שידעתי שהבשורה תשבור את ליבה.

עברתי פרוטוקול שלם בלי קיצורים – ניתוח כריתת גוש, כימותרפיה והקרנות. לא עבדתי במהלך התקופה, העדפתי לשמור את שארית הכוחות שהיו לי לבלות עם הילדים. לפני הטיפולים הכימיים נפרדתי מרעמת השיער האדמוני שלי והסתפרתי קצוץ, פעם ראשונה צבעתי שיער והייתי נערת תפוזינה למשך שבועיים, עד שנשר השיער. הטיפולים היו קשים, הרגשתי לא טוב, בחילות, כאבי ראש, כאבי גוף נימול באצבעות, טעם מתכתי וכל מה שרשום במילון תחת סעיף "תופעות לוואי" של כימותרפיה. 

בתקופת המחלה קיבלתי הרבה תמיכה מהמשפחה ומחברים, אני זוכרת שהתרגשתי במיוחד מעזרה שהציעו לי אפילו אנשים זרים. כל חג סימנתי וי – אני בחיים וזוכה לחגוג. בסיום אותה שנה הבן שלי סיים גן ובכיתי מהתרגשות לכל אורך השיר "עוף גוזל", בלב התפללתי שאזכה לחגוג איתו בר מצווה ואולי סיום תיכון, מעבר לזה לא העזתי לחשוב.

במהלך המחלה הרגשתי צורך גדול לדבר עם נשים צעירות שחלו כמוני ומגדלות ילדים קטנים. זה היה טרום עידן הפייסבוק ולא ידעתי איך עושים את זה. 

בסיום אותה שנה הבן שלי סיים גן ובכיתי מהתרגשות לכל אורך השיר "עוף גוזל", בלב התפללתי שאזכה לחגוג איתו בר מצווה ואולי סיום תיכון, מעבר לזה לא העזתי לחשוב

בכללי השתדלנו לשמור על אורח חיים שגרתי בבית עבור הילדים עד כמה שניתן, עם הרבה תמיכה מאמי ומהסביבה הקרובה. דיברנו על המחלה, עשינו קעקועים של פרפרים על הקרחת, ציירנו ציורים של סרטנים ובילינו בחופשות כמה שיותר. אחרי ההקרנות נסענו לתאילנד – זו הייתה חופשה משפחתית מופלאה, ניצחון של החיים.

בהמלצת הרופאים וכדי להימנע מאפשרות חזרה של הסרטן החלטתי על ניתוח כריתה מניעתי. עברתי ניתוח והחלמה לא פשוטה פיזית אך לא פחות נפשית – הנשיות שלי הייתה תחת איום השמדה. אבל מחוזקת בתמיכת בן זוגי, בתהליך איטי התחלתי להשלים עם האובדן וחוסר השלמות. ואז… כחצי שנה אחרי הניתוח של הכריתה, ועדיין בתהליך השחזור, הרגשתי שוב גוש בסמוך לבית השחי. חשבתי שמדובר בדלקת בבלוטת לימפה, כי הרי לא נשארה לי רקמת שד, אבל טעיתי והביופסיה חזרה חיובית – השדיים הלכו אבל הסרטן נשאר, ב-2% שוליים שנותרו מרקמת השד. חזרתי על הפרוטוקול המוכר של ניתוח הוצאת גוש כימותרפיה והקרנות, כשהרופאה האונקולוגית שלי משננת לי באוזן "אנחנו לא מוותרות עלייך, אנחנו הולכות להחלמה".

כיום אני בריאה עשר שנים בהן זכיתי לגדל את ילדיי ולחגוג אינספור טקסי סיום למיניהם. בזכות הרפואה המתקדמת אבל גם הרבה בזכותי, שסירבתי לעצום עיניים ולומר לי זה לא יקרה. לפחות מאז הפעם הראשונה שתפסה אותי לא מוכנה.

במהלך MRI שגרתי לפני כשלוש שנים גילתה אחותי התאומה שגם היא חולה. גוש קטן, פחות מסנטימטר, בלוטות נקיות והסרטן התמצה בניתוח וחזרה לשגרת חיים בריאה. ההבדל בין גוש 0.7 ס"מ ל-2 ס"מ חסך עבורה את הסבל הממושך בכימותרפיה וטיפולים אונקולוגיים אחרים שעליהם אני לא פסחתי. גילוי מוקדם מציל חיים, מבחינתי זו לא סיסמה.

לאחר המחלה החלטתי על שינויים: שינוי תזונתי לטבעונות, שינוי מקצועי למקצוע טיפולי ועוד. רוב השינויים לא שרדו את מבחן הזמן וגם הפרופורציות בחיים שלאחר המחלה – כמו לא להתעצבן מהדברים הקטנים שביום יום – התרככו עם הזמן, ואולי טוב שכך כי זה מעיד על היותי בריאה. נראה לי שאי אפשר בכלל לחיות חיים שלמים בפרספקטיבה של חולה בסיכון חיים, אבל אין ספק שהחשש מחזרתו של הסרטן תמיד נמצא שם. ועדיין, אני מקווה שלא ניתן לפחד לנצח את הבריאות שלנו ושניקח אחריות, כי בדיקה לגילוי מוקדם אפשר לקבוע עוד היום.

הילית וובמן היא מתנדבת בעמותת "אחת מתשע" שפועלת למען נשים המתמודדות עם סרטן השד.