צפיית חובה לכל המשפחה: 13 סרטי הילדים הכי טובים שיש

המסע המופלא (2001)

הסרטים של רב-האמן היפני היאו מייזאקי מלאים פליאה וחדורי נשמה. מרביתם מגוללים סיפורי חניכה של ילדות, והפעם הגיבורה היא ילדה רגילה שנופלת לתוך תערובת של דמיון חסר גבולות ומטאפורות קיומיות. צ'יהירו הקטנה לא מרוצה מכך שהוריה החליטו לעבור לעיר אחרת ולנתק אותה מחבריה. בדרכם לביתם החדש הם עוצרים לצד בניין שנראה כתחנת רכבת נטושה, ונקלעים לתוך עולם חלומי ומסויט. בעוד הם הופכים לחזירים, צ'יהירו מקבלת עבודה בבית מרחץ של אלים ורוחות רפאים, ושמה (הווה אומר זהותה) נגזל ממנה על ידי המכשפה הזקנה יובבה שמנהלת את המקום. למזלה, נער שוליה (שהוא גם דרקון מעופף) נרתם לעזור לה. מייזאקי הסביר שהסרט פונה לילדות היפניות המפונקות של היום, ולכן "כל פעם שכתבתי או ציירתי משהו שנגע לדמותה של צ'יהירו, שאלתי את עצמי אם הבת של החברים שלי תהיה מסוגלת לעשות את זה". ואכן, אף שצ'יהירו מתמודדת בהצלחה עם מגוון של יצורים מדהימים ומטלות מאוד לא שגרתיות, היא נותרת במהותה ילדה ממוצעת, וזה חלק מקסמו של הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר.

שרק (2001)

בפסטיבל ירושלים הוקרן השבוע הסרט התיעודי "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר" שמראה כיצד שירו של כהן מ-1984 הפך ללהיט מהסוג שמשתתפי תחרויות כישרונות טלוויזיוניות כמו "אמריקן איידול" בוחרים לשיר רק אחרי שהקאבר של ג'ון קייל שובץ בפסקול של "שרק". השיר מלווה את הסיקוונס שבו העוג שבור הלב (מייק מאיירס) חוזר לבד לביצתו בזמן שהנסיכה פיונה (קמרון דיאז) מתכוננת לחתונתה ללורד פרקוואד, והוא היה אחד הסימנים לכך שמדובר בסרט ילדים מסוג אחר. סרט האנימציה החמישי מבית דרימוורקס הוציא לשון לדיסני בשורה של בדיחות חצופות על חשבון סרטי הנסיכות המזמרים שלהם (פיונה שרה דואט עם ציפור כחולה, ואז מטגנת לעצמה את הביצים שמצאה בקן), ועם זאת הוא מספר שני סיפורי אהבה יפים ונוגעים ללב. הסיום המפתיע שבו הנסיכה היפיפייה והמקוללת מוצאת אושר דווקא כשהיא הופכת לעוגית שמנמנה וירוקה, הוא מסר משחרר שמעסה את הלב בכל הדרכים הנכונות, והחמור הנודניק בגילומו של אדי מרפי הוא אחת מדמויות המשנה האהובות בתולדות הסרטים המצוירים.

מוצאים את נמו (2003)

"מוצאים את נמו" הוא בעצם הגרסה הדגית של "מאה ואחד כלבים", על זוג הדלמטאים שיצאו למסע ברחבי אנגליה לאתר ולהציל את גוריהם שנחטפו. כמו בספרה של דודי סמית, גם כאן עיקר ההנאה הוא המפגשים עם היצורים הימיים השונים, שהם אוסף של המצאות נפלאות – הכריש שמנסה להגמל מאכילת דגים, השקנאי הידידותי (המקבילה הנוצתית לחתול המציע את עזרתו ב"מאה ואחד כלבים"), וכמובן דורי הדגיגה השכחנית (אלן דג'נרס), דמות מפתיעה ומופלאה – כולה נשמה טהורה ומבולבלת, מצחיקה עד דמעות ונוגעת ללב, שזכתה מאוחר יותר לסרט משלה. בבסיס זה סיפור על אבא דאגן (אלברט ברוקס) שמתקשה לשחרר ולתת לבנו לצאת לעולם בכוחות עצמו. מותה של האם בהתקפת ברקודה בסצנת הפתיחה מעניק לסרט תחושת אובדן שרוב סרטי האנימציה לילדים (מאז "במבי") נמנעו מהם.

זוטרופוליס (2016)

"זוטרופוליס" מתרחש באוטופיה חייתית שבה כל החיות, טורפות ונטרפות, למדו ללכת על שתיים ולחיות יחדיו בחברה שוויונית וממוסדת. ועדיין, כמו בחברה שלנו, יש דעות קדומות עתיקות כמשלי איזופוס. הארנבת האופטימית ג'ודי הופס לא מוכנה לשמוע שיש גבולות ליכולותיה, ונרשמת לאקדמיה לשוטרים. כשחיות מזנים טורפים למיניהם מדווחות כנעדרות, ג'ודי מתגברת על הדעות הקדומות שלה עצמה ומשתפת פעולה עם שועל תחמן. החקירה תחשוף מזימה שנועדה לערער את ההרמוניה החייתית. סיפור החקירה מחוכם למדי ותוצאותיו חינוכיות בהחלט, אבל שני הקלפים המנצחים של הסרט הם העיצוב שובה הלב של החיות, וההומור השופע, שהופך את "זוטרופוליס" לקומדיה מצחיקה מאוד. הבדיחות היותר טובות נובעות מטבען המנוגד של החיות השונות. בעידן שבו סרטון של עצלן אוכל גזר זוכה למיליון וחצי צפיות ביוטיוב, הסצנה במשרד רישוי המנוהל על ידי עצלנים איטיים להחריד קורעת מצחוק. הארנבת האנרגטית והעקשנית היא גיבורה מקסימה בתכלית, והיא מוקפת בשלל חיות מבדרות, שחלקן מאתגרות את הציפיות שלנו ומפתיעות אותנו.

מואנה (2016)

"אני לא נסיכה", מתריסה מואנה, "אני בת של צ'יף". "אם את לובשת שמלה ויש לך בעל חיים כסיידקיק, את נסיכה", מבהיר לה מאווי. הדיאלוג הזה לא רק מתחכם על חשבון סרטי הנסיכות של דיסני, אלא גם מבהיר ש"מואנה" רוצה להמשיך את המותג, אך גם לפנות לדרך חדשה, כמו הגיבורה הנועזת שלו. זאת אגדה על נערה פולינזית שמורדת באביה החששן, ובעידודה של סבתה "המשוגעת" יוצאת לים לחפש אחר מאווי משנה הצורה (דוויין ג'ונסון, בתפקיד שהותאם למידותיו) בתקווה שיעזור לה להשיב לאלת האיים את הלב שגנב ממנה ולתקן את האסון האקולוגי שחולל. הנערה הסקרנית והעקשנית היא גיבורה נהדרת, ומערכת היחסים בינה לבין מאווי השחצן ומנופח השרירים אינה רומנטית כמקובל – הנרטיב הוא יותר של "באדי מובי", כולל בדיחות תואמות. גם התרנגול הטיפש כמו נעל שמתלווה אליהם הוא סיידקיק לא טיפוסי. האנימציה יפהפייה, וההקשר הפולקלוריסטי מאפשר לה לחרוג מדי פעם מהקו הריאליסטי האופייני. השירים הנהדרים שכתב לין מנואל מירנדה ("המילטון") הרמוניים, מרקידים ועושים חשק לעוד. ולצד כל אלה יש רגעים של חיבור אקזיסטנציאליסטי לטבע שלקחו השראה מסרטי מייאזאקי, והם תורמים ל"מואנה" קמצוץ של שאר רוח. במילים אחרות: כל מה שדיסני יודעים לעשות, עם תוספות.

הקול בראש (2015)

כמו סרטי ילדוּת רבים, "הקול בראש" מספר על קשיי הקליטה של ילדה בבית ספר חדש, אבל הפעם הסיפור נחווה מבפנים. פיט דוקטר מתרגם קורסי יסוד בפסיכולוגיה של הילד לחגיגה צבעונית ותוססת של מטאפורות ויזואליות, המחוברות לעלילת אקשן סוחפת. בתוך המרחב הפנימי של ריילי בת ה-11 יש מפקדה המנוהלת על ידי חמישה רגשות מגובשים – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. לכל רגש יש צבע, אישיות וקול משלו, והם מנסים לעבוד יחד עד כמה שאפשר. שמחה האופטימית מנסה לשלוט בעניינים, אבל עצב העגומה מפריעה בלי להתכוון. ביום הראשון ללימודים ריילי חווה רגע קשה שמערער את שיווי המשקל הנפשי שלה, ושמחה ועצב יוצאות למסע שמטרתו להשיב את העניינים לסדרם. בדרכן הן אובדות בלבירינט של ספריית הזיכרונות, מבקרות בנבכי התת מודע ובאולפן הפקת החלומות ושאר הרפתקאות פרוידיאניות. זה היה יכול להיות מסע שכלתני בנוסח שידורי הטלוויזיה החינוכית, אלמלא היה כה מקורי, מרהיב, מותח, עתיר הברקות, שנון, ולעתים מצחיק מאוד. התובנה החכמה שאליה מגיעות שתי השותפות למסע מעניקה לסרט הד רגשי – כשריילי מתבגרת הרגשות שלה מתבגרות איתה, ואנחנו מבינים שזה לא מקרי שעל אף ההבדלים הבולטים ביניהן, לשתיהן יש שיער כחול.

פיטר פן (2003)

סרטו של פ.ג'. הוגאן שומר אמונים לספר מאת ג'יימס מ. בארי, ומעניק לו פרשנות שמותירה מקום לעצבות ומדגישה את האלמנטים הפרוידיאניים בסיפור, בלי לאבד את הממד הקסום של אגדת ילדים מתוקה. קפטן הוק (ג'ייסון אייזקס) הוא גבר סקסי, שמפצה על האימפוטנציה של ידו הקטועה בחזות אטרקטיבית ומפתה, ולמרות אכזריותו הוא נוגע ללב בבדידותו. המאבק בינו ובין פיטר הוא גם על חסדיה של וונדי (רייצ'ל הרד-ווד), שמתפתה לפיראט, הנראה כמו גרסה הרואית יותר של אביה המרובע והחששן. ג'רמי סמפטר מגלם יפה את הנער השחצן והבטוח בעצמו, שמתקשה להתמודד עם השינויים המפתיעים שוונדי מביאה לארץ-לעולם-לא שלו. הסיפור היפה והמרגש על התבגרות למרות הכל ועל חשיבותו של הדמיון, מרופד באפקטים נהדרים והסצנות הבלתי נשכחות מהסיפור נראות כמו חדשות.

תזיזו ת'רגליים (2006)

ג'ורג' מילר מזוהה בעיקר עם סרטי "מקס הזועם", אבל הוא חתום גם על שניים מסרטי הילדים היפים ביותר. 11 שנים אחרי "בייב", שאותו כתב והפיק, מילר ביים את סרט האנימציה הנהדר (וזוכה האוסקר) על פינגווינים קיסריים באנטארקטיקה, שנראים כמעט פוטו-ריאליסטיים חוץ מזה שהם נוטים לפרוץ בשיר. כך, במיטב להיטי הרוק והפופ, הם מביעים את עצמם ומגדירים את זהותם הייחודית. רק מאמבל הצעיר, שעדיין לא השיר את פלומת הינקות שלו (אלייז'ה ווד), מעדיף לרקוד סטפס, ולכן מסומן כפריק. בשל פגיעתו במסורת הוא מגורש על ידי זקני השבט, ומתחבר לקבוצה של פינגווינים קטני קומה ומצחיקים מאוד, שמקבלים אותו כמו שהוא. מדי פעם אנחנו מבחינים בנוכחותם של בני אדם ובהשפעתם השלילית על הסביבה המשתנה, אבל נדמה שזה בשולי הסיפור, עד שמתחוללת תפנית מפתיעה, ומה שהחל כמעשיית מוסר מוזיקלית וסוחפת על סובלנות ועל קבלה עצמית, הופך למיתולוגיה פינגווינית מפעימה. הפינגווינים מדובבים על ידי סטארים כגון ניקול קידמן, יו ג'קמן ורובין וויליאמס (בארבעה תפקידים), והכוריאוגרפיה היא של סביון גלובר, גדול אמני הסטפס בימינו. אין לכם מושג כמה מלהיב סטפס יכול להיות עד שלא ראיתם אלפי פינגווינים רוקדים ושרים "בוגי וונדרלנד".

פדינגטון (2014) + פדינגטון 2 (2017)

סיפורי הדוב עם הכובע האדום שכתב מייקל בונד שימשו השראה לצמד סרטים מתוקים ומצחיקים להפליא בבימויו של פול קינג. הדובון חובב הריבה מגיע מאפריקה ללונדון, שם הוא נאסף בתחנת הרכבת פדינגטון על ידי הנרי ומרי בראון (יו בונוויל וסאלי הוקינס). כמו הקומיקאים הגדולים מימי הסרט האילם, הדובון הנאיבי וטוב הלב גורם נזק כבד בכל מקום שאליו הוא מגיע, אבל אי אפשר לכעוס עליו כי הוא כזה חמוד. בסרט הראשון הוא מסתבך עם המפחלצת הרשעה ניקול קידמן, שרוצה להפוך אותו למוצג במוזאון לטבע, ובסרט השני (שהוא טוב עוד יותר מהראשון) הוא מופלל על ידי שחקן שירד מגדולתו והפך לגנב (יו גרנט בתפקיד חייו). כתוצאה מכך פדינגטון מוצא את עצמו בכלא, שם הוא שובה את ליבם של האסירים המסוכנים, והופך את המקום האפרורי לחגיגה של מוזיקה וצבע. מיטב שחקני בריטניה התגייסו לגלם תפקידי משנה – ג'ולי וולטרס כעוזרת הבית, ברנדן גליסון כטבח הכלא, ג'ואנה למלי, איליין אטקינס, ג'ים ברודבנט, טום קונטי ורבים אחרים – והם תורמים את כשרונם לחן המלבב של ההרפתקאות המאוד אנגליות של הדובון, שמוכיח שעם רצון טוב, וריבה, אפשר לפתור הכל. תענוג.

לשבור את הקרח (2013)

מאז "שלגיה ושבעת הגמדים" ב-1937 אולפני דיסני הפיקו המוני סרטי נסיכות. "לשבור את הקרח" של כריס בק וג'ניפר לי הצליח לבדל את עצמו מהערמה, ולהפוך לסרט האנימציה הקופתי ביותר בהיסטוריה, באמצעות סיפור על נסיכה שהופכת את הקללה שלה לברכה, ולא רוצה שאף נסיך יציל אותה. לכן במקום נסיכה אחת, כמקובל, יש לנו שתי נסיכות אחיות, שאהבתן זו לזו היא מנוע הבעירה של הסיפור. הנסיכה אלזה, שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לקרח, היא שילוב מעניין בין נסיכה למכשפה, וכולנו היינו רוצים אחות נאמנה, מתוקה ועקשנית כמו אנה. השירים בסרט טובים למדי (השירים ב"מואנה" יותר טובים) אבל משהו בחיבור בין הכרזת השחרור של הנסיכה הדחויה שהופכת לאדונית של עולמה (תוך כדי שהיא הופכת לאייקון אופנה) לבין המילים והמוזיקה הפך את "Let it Go" לרגע מכונן עבור מיליוני ילדות. ואיש השלג אולף ממש חמוד (גם אם גנוב מסרט קצר שיצרה אנימטורית בשם קלי ווילסון).

סרטי הארי פוטר (2001 – 2011)

סדרת הספרים מאת ג'יי.קיי. רולינג הניבה שמונה סרטים שנפרסו על פני עשר שנים. שני הראשונים הם החלשים שבהם מהסיבה הפשוטה שכריס קולומבוס הוא במאי בינוני מאוד. בעקבותיו באו במאים מוכשרים יותר (אלפונסו קוארון, מייק ניואל, דיוויד ייטס). בינתיים השחקנים הילדים גדלו אל תוך התפקידים, וגם הצופים התבגרו איתם, כשהסרטים האחרונים בסדרה בהחלט לא מיועדים לילדים קטנים. המעקב אחר התבגרותם של תלמידי בית הספר לקוסמות הארי (דניאל רדקליף), רון (רופרט גרינט) והרמיוני (אמה ווטסון) דרך סדרה של מבחנים מכל הסוגים, והתמודדויות עם נבלים אימתניים ועם עצמם, הפך למרכיב בולט בתרבות של המאה הנוכחית ושלח מיליוני ילדים לחנויות הספרים. היכולת של הסרטים לתת ביטוי ויזואלי לכישופים וליצורים הקסומים המתוארים בספרים תרם לכוח המשיכה שלהם. אם צריך לבחור את הטוב שבסרטי הסדרה, ההתחבטות היא בין "האסיר מאזקבן", עם עלילה שכוללת פיתול בזמן, ועם ההיפוגריף וגרי אולדמן הנהדר כסיריוס בלאק, לבין "גביע האש" שבו הגיבורים מתחילים לגלות עניין בבני המין השני במהלך טורניר בין בתי ספר.

חתונת הרפאים (2005)

קומדיית הבובות המוזיקלית הזאת היא אולי סרטו המקסים והמענג ביותר של טים ברטון, וללא ספק הרומנטי שבהם. ככה זה כשהגיבורה היא גווייה מאוהבת. התסריט משלב מוטיבים עלילתיים מכל הבא ליד, מתובלים בתבלינים ברטוניים מוכרים. ויקטור (ג'וני דפ), בנם של סוחרים נובורישיים, מיועד להנשא לויקטוריה (אמילי ווטסון), בתם של בני אצולה סנובים שירדו מנכסיהם. במהלך החזרות לחתונה הוא משוטט ביער, ואיכשהו מוצא את עצמו נשוי לגווייה נאווה ומלאת חיים (הלנה בונהם קרטר). הכלה היא תערובת נוגעת ללב של מיס האווישם מ"ציפיות גדולות" של דיקנס ושל "בת הים הקטנה" של אנדרסן. הסיבה העיקרית לכך ש"חתונת הרפאים" לא רק מבדר מאוד, אלא גם מרגש, היא שדמותה של הכלה המתה והמאוהבת היא גם מאיימת וגם מעוררת הזדהות. במעין ואריאציה מקברית על "הקוסם מארץ עוץ", עולם החיים עוצב בגוונים אפרוריים, כמעט שחור לבן. אך כשויקטור מגיע בעל כורחו אל עולם המתים שמתחת לאדמה, הוא מגלה סביבה עשירה בצבעים ובמוזיקה. המלחין דני אלפמן שוב מפליא לעשות, וכמו ב"הסיוט שלפני חג המולד", הוא כתב שירים דרמתיים עם שוליים מקאבריים, ואף שר בקולו של השלד.

איפה אנה פרנק (2021)

ארי פולמן יצר את "איפה אנה פרנק" עבור ילדים מגיל 10 ומעלה והוא צריך להפוך ליצירה מכוננת עבורם. השאלה שבכותרת מהדהדת לאורך הסרט כולו, עוטה ופושטת משמעויות שונות. הראשונה ששואלת אותה היא החברה הדמיונית קיטי, שמתעוררת לחיים בבית אנה פרנק שבאמסטרדם ותוהה לאן נעלמה הנערה מהיומן, ומי הם המוני האנשים שמסתובבים בבית שלה. בחיפושיה אחרי אנה, קיטי לוקחת איתה את היומן המקורי, ויוצאת לרחובות העיר, שם היא פוגשת בפליטים מאזורי מלחמה שונים. התשובה שמתקבלת בסוף הסרט מנסחת את השאלה מחדש, והיא מעוררת השראה ומרגשת להפליא בהומניזם שלה. אנה, שביומן שלה המציאה לעצמה חברה דמיונית, הפכה בעצמה לדמות דמיונית, שסוכני תרבות הפכו אותה למעין קדושה יהודייה. בבחירתו לשוב ולספר את סיפורה דרך הפריזמה של החברה הדמיונית, פולמן מחזיר את אנה לממדים אנושיים של מתבגרת קוצנית, שמעוצבנת על אימא שלה, ומפנטזת על כוכבי קולנוע ועל עצמה כנערה שכל הבנים מאוהבים בה. האנימציה מרהיבה ביופייה ונפלאות במיוחד הסצנות שמדמיינות את הפנטזיות ואת החרדות של אנה.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"