למה יותר ויותר נשים קוראות ספרות אירוטית-רומנטית?

שישי, פוסט ארוחת ערב, תל אביב. התינוק נרדם וזוג ההורים הטריים עושים את מה שהם הכי טובים בו: קופצים למיטה. בגדי הערב נזרקים על הרצפה, הטרנינג נשלף, הוא אוחז בשלט הטלוויזיה ומזפזפ בתשוקה, אני נמרחת על הכרית כמו פיתה חמה על טאבון ומשחררת גרעפס. "אהבה בצפון הישן" קוראים לרומן הרומנטי הזה שלי, והוא כנראה לא ייהפך לרב־מכר, כי לכולנו יש כזה בבית. סמנתה יאנג, לעומת זאת, הבינה איך להוציא אותנו מהטרנינג בעודנו בטרנינג ולמכור לנו סיפורים על חיים מסעירים של אחרות, מה שהפך אותה בשנים האחרונות למלכת הספרות הרומנטית־אירוטית. הז'אנר אינו חדש, הרומן הרומנטי היה פה מאז ומעולם. הוא קדם לטלנובלות, לנטפליקס ולפורנו, ובניגוד לאחרון יש לו גם נרטיב שמתפתח לאט אבל בטוח לעבר סוף טוב, כזה שכולל אושר, עושר ואורגזמות מפוארות. מי לא רוצה לעלות על כרכרה כזאת?

הספרים של סמנתה יאנג

יאנג (33) היא סופרת בריטית־סקוטית שהחלה את דרכה בז'אנר לפני שמונה שנים וכבשה את לב הקהל ואת תחתוניו, ומאחוריה כבר 23 ספרים, כמעט כולם הפכו לרבי־מכר. זה התחיל עם "אהבה ברחוב דבלין" ששוחרר באוגוסט 2012 ותוך שבועיים נהפך לרב־מכר בארצות הברית ואת יאנג לקול מבטיח בגיל 26, אחריו הגיעו "אהבה בדרך לונדון", "אהבה בסמטת ג׳מייקה", "אהבה בכיכר אינדיה", "אהבה בקאסל היל", "אהבה ברחוב סקוטלנד", "אהבה בגשר המזרקה", "אהבה בנתיב נייטינגייל" ובקיצור, הבנתן. בעולם שבו אהבות בדרך כלל מתחילות ברחוב טינדר או בכיכר צוקרברג, הספרים של יאנג נהפכו ללחמניות חמות. הם נמכרו בלמעלה מ־30 מדינות וגם בארץ הציגו הישגים מרשימים כשמכרו כ־60 אלף עותקים, נכון לכתיבת שורות אלה. יאנג היא לא היחידה: בשנים האחרונות הז'אנר הרומנטי־אירוטי חווה רנסנס עם קהל הולך וגדל, כנסים ברחבי אירופה וארצות הברית (המוכר ביותר הוא כנס ה־RARE שנערך מדי שנה בלונדון, אדינבורו, רומא ופריז) ואפילו כנס ראשון בישראל שייערך ב־3 באוקטובר בתל אביב תחת השם IL Romance 2019 ויכלול מפגש בין הקוראות חובבות הזאנ'ר לסופרות מרחבי העולם.

יש בספר תיאורים כמו "כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הוא בלי חולצה, כשאני כרוכה סביבו כמו טורטייה". זה מעורר תהיות: האם נשים מודעות ופמיניסטיות רוצות להיות טורטיות?

יאנג לא תגיע לכנס, אולי משום שהבינה שהרומן "אהבה ברחוב בן יהודה" לא ימכור. אבל את "אהבה ברחוב דבלין", בכל אופן, גמרתי תוך כמה ימים. בהתחלה התפדחתי: אחרי הכול, כותרת הספר המרוחה על הכריכה בענק לא בדיוק מוציאה אותי אישה חובבת ניטשה. "זה לצורך תחקיר", יריתי לעבר מבטו השיפוטי של בן זוגי. כעבור יומיים, כשהספר החליף את הצפייה המשותפת בנטפליקס, בישרתי לו ש"עברתי את האמצע אז אני כבר אסיים" ובסוף השבוע כבר לא היה מנוס מלהודות שיש משהו כיפי וממכר בכתיבה הקלילה והלא מתוחכמת ובעלילה ה־סלחו לי־מטופשת. אמ;לק (או: זהירות, ספוילר): ג'וסלין, בחורה נאה שבהמשך נגלה שיש לה שדיים גדולים וטראומה כתוצאה ממות הוריה ואחותה בתאונת דרכים, מכירה את בריידן, גבר עשיר ומצליח שאוהב לצאת עם דוגמניות. זה מתחיל כסטוץ כי ג'וסלין לא מסוגלת להתמסר לגברים (כי הטראומה) ובריידן מחליף בחורות (כי חתיך ועשיר), אבל הסקס מדהים ובריידן עוזר לג'וסלין להתמודד עם התקפי החרדה אז בסוף האהבה מנצחת. יש בספר תיאורים כמו "כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הוא בלי חולצה, כשאני כרוכה סביבו כמו טורטייה" וגם "אני אישה עם דם חם שנעשית חרמנית בדיוק כמו כולם". כל זה מצחיק וקליל וכאמור לא מאוד מתוחכם, אבל גם מעורר תהיות: האם נשים מודעות ופמיניסטיות בעידן MeToo רוצות להיות טורטיות? האם לא כרכו את עלילתנו בזו של גברים מספיק שנים? ולמה בספריה של יאנג, כמו בטרילוגיית "חמישים גוונים של אפור", שסימנה את פריחתו הנוכחית של הז'אנר, המשוואה האירוטית כוללת גבר חזק, פיזית וכלכלית, ואישה שהיא, ובכן, פחות? האם בסופו של יום גם סימון דה־בובואר רצתה להיות קצת אנסטסיה סטיל ולהיכרך סביב גבר בחליפה שיעיף אותה על המיטה ויראה לה מי הבוס? 

ד"ר מירי רוזמרין, מרצה למגדר: "מהצד החיובי זה נותן לנשים לגיטימציה להתעסק עם המיניות שלהן, לפנטז ולהיות זכאיות לחרמנות"

"אפשר לחשוב שזה קשור להבניה של נשיות ככפופה לגבריות דומיננטית, ויש עונג מסוים בלחיות את הפנטזיות האלה שמוטמעות בנו", אומרת ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. "אם קוראים את זה ככה, אז זה ז'אנר שמרני. אבל אולי בצד החיובי זה נותן לנשים לגיטימציה להתעסק עם המיניות שלהן, לפנטז ולהיות זכאיות לחרמנות". 

גם מעיין גולדמן, מחברת הספר "אישה נחה" וחוקרת תרבות, ספרות ומגדר, סבורה שנשים יכולות לצאת נשכרות מהז'אנר, על אף העלילות שמאפיינות אותו: "נכון שאם אנחנו שמות דגש על התוכן והסגנון של הספרים האלה קשה להבין את סוד ההצלחה ומה בהצלחה הזו מיטיב עם נשים אבל לתופעה הזו יכולה להיות גם משמעות אחרת".

תסבירי.
"קריאה היא פעולה ממשית, ולא רק צריכה פסיבית של תוכן. אם נחשוב על העובדה שאלה ספרים אירוטיים, אז הנושא של פסיביות ואקטיביות הופך ממש למטאפורה כי תרבותית נהוג להגדיר מיניות של גברים כאקטיבית ומיניות של נשים כפסיבית. בשביל נשים, סקס עשוי להיות משהו ש'פשוט קורה להן'. לכן אני חושבת שהקריאה של הספרים האלה חשובה במובן שמדובר בפעולה אקטיבית של בחירה במיניות ובריגוש, ובחירה להיות מעורבת בהם. יש בזה משהו יפה בעיניי, בוודאי עדיף על ההשפעות שמייצרת צפייה בפורנוגרפיה. העלילה בספרים האלה אומנם מיושנת, אבל קשה להיפרד מסיפורים כאלה כי הם מנחמים אותנו. יכול להיות שככל שהשוק הזה יגדל ויתבסס ונשים לא יחושו אפילו טיפת אשמה או בהלה סביב זה שהן קוראות ספרים כאלה, תתאפשר גם יותר נינוחות וגמישות סביב הנראטיבים".

יאנג, מצידה, סירבה לענות על הסוגיות המגדריות האלה. מבחינתה, ההצלחה של ספריה קשורה לאותנטיות של הטורטיות, כלומר, הדמויות. "הקוראות כותבות לי שגיבורות הספרים שלי והחוויות שלהן נראות מאוד אמינות, שהן גרמו להן להרגיש פחות לבד בתוך החוויות האישיות שלהן", היא אומרת. "הקוראות יודעות שלא משנה מה קורה לדמויות בדרך, הספרים שלי מספקים סוף טוב. יש בזה מידה רבה של אסקפיזם, וזה בדיוק מה שהקוראות מחפשות בסיפור".

יש גם קוראים שמחפשים אסקפיזם?
"יש לי קהל גברי, אבל הוא אחוז קטן מאוד. הרוב הכמעט מוחלט הוא נשי".