ספיידרמן בנעלי עקב
מה עושים כשהזאטוט הכי גברי בסביבה מפתח תשוקה לנעלי נשים? עד כמה אנחנו באמת נאורים? התשובה הנכונה מסתתרת דווקא אצל אב השנה
בשבת בבוקר אני מדגימה לאב השנה את יכולתי האימהית המופלאה לעשות שני דברים בבת אחת: אני מושיבה את הלל בן השלוש בכיסא האוכל ונותנת לו פלסטלינה, ואחר כך אני מקפלת הר של כביסה תוך שיחה שוטפת עם הגמד בעודו מפסל עוגיות. בשלב קיפול התחתונים, אני מציעה לו מהמבחר בזוכרי שהוא עדיין בפיג'מה. זה הלך בערך כך:
"הלל, אתה רוצה ללבוש את התחתונים של החייל?" (חאקי מנומר, מתוק להפליא על ישבן בגודל אפס).
"לא, תודה", הלל מנומס אך נחרץ.
"אולי אתה רוצה את התחתונים של סופרמן?" (סופרמן זעיר, מתוק להפליא וכו' על ישבן שלא קיים).
"לא, אני לא רוצה".
"אז מה אתה רוצה ללבוש?"
"תותים!", הלל מצביע באצבע עורגת לעבר ערימת הכביסה של נעמה, "אני רוצה תחתונים עם תותים!".
אוי, אוי, מכה ישירה לבטן. איך לא חשבתי שאפול במלכודת הזו של ביות הילדים שלי לתוך מסגרות של ג'נדר. והנה נפלתי, כמו כולן. הילד המתוק שלי רוצה תותים, ומה אמא הרעה קנתה לו? חיילים.
להחזיר את הוורוד
קל מאוד להחזיק בעיקרי הפמיניזם לפני שנולדים לך ילדים. דקה אחרי שהם כאן את מגלה שיש נטיות מולדות, כאלה שגורמות לבת שלך להשכיב לישון כל דבר שזז, כולל טרקטורים, ולבן שלך להפוך כל בובה ל"הך פטיש". את עדיין לא נשברת וממשיכה להציע מטובם של כל העולמות לכל ילדייך, ואז את מגלה את תפקידו של הגן, או נכון יותר, חברת הילדים, בפיתוח הזהות הנשית והגברית.
כולם בגן הולכים עם חרבות, כולן בגן לובשות ורוד, ואת לא תמנפי את האידיאלים שלך על כתפיהם השבריריות של הילדים שלך. את נכנעת. מכאן הדרך לתחתוני סופרמן ונעלי ספיידרמן קצרה להפליא.
ואז את מגלה שאת לוקחת לילד שלך צבע שלם מהספקטרום. חשבתם פעם על כך שתינוקות בנים כמעט ולא רואים צבע ורוד? כשהם קטנים ורכים, וכל מה שהם רואים הוא תוכן העגלה שלהם, האם יש שם צעצועים ורודים? כמעט ולא, או בכלל לא. צבע שלם שהם רואים פחות, חווים פחות, גירוי שלם שלא מגיע אליהם למוח. כל כך חבל.
כפכפים של פרחה
להלל לא אכפת מצבעים. אצלו העניין הוא נעליים. בואו נשים את הדברים על השולחן: נעלי נשים. רצוי כפכפים. רצוי כפכפי פרחה. כמה שיותר נצנצים, יהלומים ופרוות, כך טוב יותר. הפטישיסט הזעיר מסוגל לגשת לכל אמא בגן ולתבוע ממנה את כפכפיה, ואז להלך בהם כטווס על עקבים ונוצות. בהתחלה זה שעשע אותי, אחר כך זה התחיל להיות מוגזם. לא, לא בגלל שאלו נעליים של בנות, אלא בגלל שזה קצת לא מנומס לגשת לזרים ולבקש מהם את הנעליים. בקיצור, החלטתי לעשות מעשה. לקחתי את הלל לקניון, נכנסנו לחנות נעליים ושם עשיתי איתו עסקה. הוא יבחר לו איזה נעליים שהוא רוצה, אבל אחר כך הוא לא מבקש יותר נעליים מאנשים, כלומר נשים, שהוא לא מכיר.
הלל הסכים. אלא מה? היצירה שהלל בחר היתה כפכפי אצבע זהובי סוליה עם קישוטי סאטן בדוגמת עור נמר ולעידון כל העסק, יהלום גדול מאוד שקבוע על הבוהן. מידה עשרים ושש. נשנקתי, ארזנו היטב בניילון והלל הצטווה לפתוח רק בבית.
בבית הוא פתח, הידס בגאווה אנה ואנה, והפסיק רק כשאחותי באה עם כפכפים חדשים, והוא היה חייב לעשות סיבוב. וכך זה נמשך. הלל בודק כל זוג נעליים שהוא יכול, ולאט לאט בבית, מתהווה לו אוסף קטן שלא היה מבייש את אימלדה מרקוס בימיה הטובים: כפכפי סאטן ויהלום, כפכפי פרפר, כפכפים רקומים שאבא הביא לו מהמזרח הרחוק ונעלי פלסטיק של בריכה.
וכל זאת, תבינו, על רגליו של זאטוט גברי במיוחד. להלל יש הליכה של גבר, כרס בעלבתית, כפות ידיים ורגליים גדולות ושמנמנות כשל הוביט. הילד, כולו חצי מטר, פשוט גברי. תוסיפו לכל הנ"ל עיניים קורצות וחיוך ממזרי ומשועשע, ותקבלו ילד שהוא גבר גבר. עם נעליים של בנות.
"כחול זה צבע של בנים!"
איך הסביבה מקבלת את עיסוקו של הלל בנעליים? תלוי את מי שואלים. אם שואלים אותי, אני ספק משועשעת-ספק תוהה אם זה לא קצת מוגזם. אם שואלים את אחותי, היא פרקטית בנושא, ואת הסנדלים החדשים שלה היא מקפידה להחביא כי חבל לה שהלל יגמור להם את העקב.
חבר המשפחה א' נראה מעט מוטרד מהבחירות של הלל. לפני כמה ימים הוא הגיע אלינו הביתה כשרגליו נתונות בכפכפי קרוקס ועשה להלל סדרת חינוך: "הלל, באיזה צבע הנעליים שלי? כחול! כי כחול זה צבע של בנים! ומה יש על הכחול? נקודות לבנות! כי צבעתי את הבית והנעליים התלכלכו, וזה מה שבנים עושים, צובעים את הבית!". הלל לא נראה מתרשם במיוחד, ולאחר מבט קצר לעבר הקרוקס הגבריים של א', פנה לבחון ולשבח את סנדלי הפרחים המעודנים של אשתו.
את התגובה הנכונה ביותר, לטעמי, מנפיק כרגיל האבא של הילדים שלי. הלל קיבל את הכפכפים הראשונים שלו, אלה עם היהלום, כשאב השנה היה בחו"ל. כשהוא חזר, הוא ראה את הלל בכפכפים ובהתחלה הוא לא הבין ממי הוא סחב זוג כל כך קטן. אחרי כמה דקות, כשהוא הבין שהפעם מדובר ברכוש חוקי של הלל ולא ברכוש שאול, הוא פרץ בצחוק אדיר. "כמה שאתה יפה!", הוא החמיא לו, והלל ענה בקול בס: "תודה!".
וזה כל הסיפור, רבותיי. ילד קטן שרוצה יהלומים ותותים, יכול לקבל יהלומים ותותים, וצריך לקבל יהלומים ותותים. עכשיו נשאר לי רק למצוא תחתוני בנים עם תותים או לבבות. מישהו מכיר?