איך סולחים לגבר שהטריד אותך מינית?

יכול להיות שכשאתן קוראות את הטור הזה סערת ההטרדות המיניות וקמפיין MeToo# כבר מאחורינו ואפשר לחשוב על השלב הבא. באוויר עולה כל העת השאלה מה יקרה לאור הכמות האדירה של עדויות נשים על פגיעות שחוו מגברים, לפני ואחרי החוק נגד הטרדות מיניות שנחקק ב־1998. מה אנחנו רוצות ורוצים שיקרה? למנוע הטרדות נוספות? על זה נסכים. כל השאר כבר פתוח לדיון.

אחת האפשרויות שצצות, בזהירות המתבקשת, היא מחילה וכפרה. אם הפוגע, בין אם עבר על החוק ובין אם התהלך באיזורים האפורים אך הלא רצויים מבחינת האישה, מכיר במעשיו ומתנצל עליהם בכנות – למה לפסול אפשרות כזו?

עוד טורים של לינוי בר גפן:
האמת מאחורי השקר שנקרא "יועצת תינוקות"
כשנשים בנות 60 וילדות בנות 12 מתלבשות אותו הדבר
הדבר היחיד שיהפוך את הילד שלך למאושר: לתת לו להיפגע

האפשרות הזאת רלוונטית במיוחד לאור העובדה שהמוכנות המבורכת והאמיצה של יותר ויותר נשים לחשוף את מה שאירע להן ולנקוב בשם הפוגע, יוצרת מצב שעלול להתפתח לבעיה כפולה: כשכולם פוגעים – המקרה היחיד טובע בים העוולות, הנפגעת נטמעת כעוד אחת מהכלל, והציבור כבר לא זוכר מי עשה מה ועד מתי הוא מתבקש להוקיע אותו. אני באמת ובתמים חוששת ממצב שבו בהיעדר מחילה כאפשרות לגיטימית ומוסדרת, במקום להביא לכבוד הדדי, נקלע למערבולת אינסופית של האשמות – שאינני מפקפקת בכנותן – והתגוננויות של גברים שיבינו ש"הודאה והתנצלות" נתפסות אך ורק כ"הודאה" שמחיר כבד בצידה.

מזה כמה שנים, יחסית בשקט, מתקיים בישראל הליך גישור המכונה "צדק מאחה" גם בין עברייני מין לקורבנותיהם. בהליך הזה, שדורש בדיקות מקדימות מעמיקות כדי להבין האם שני הצדדים ערוכים ומוכנים להשתתף בו, הפוגע נפגש תחת פיקוח עם הקורבן. הוא מסכים להקשיב לה, מודה ומכיר במעשיו ומפצה אותה בדרך מוסכמת. הצדק המאחה מושתת על תפיסה שאת שורשיה ינקנו מאפריקה המדממת של וועדות הפיוס הדרום אפריקניות והגצ'אצ'ה – בתי הדין העממיים של רואנדה.

רואנדה שאחרי רצח העם המזוויע של בני ההוטו בבני הטוטסי ב־1994, הגיעה למסקנה שכמות המשתתפים בטבח, מאות אלפים, אדירה מכדי להעמיד את כולם לדין במובן המשפטי הקלאסי והקימה טריבונלים עממיים שמטרתם הייתה בירור, הודאה וכפרה, מתוך הבנה שהשורדים והטובחים יאלצו להמשיך ולחיות בסמוך. על פניו נדמה שהרואנדים מצאו נתיב אפקטיבי, אבל כזה שדורש תעצומות נפש בלתי נתפסות מהקורבנות ששרדו. לפני כמה שנים הביא העיתונאי איתי אנגל תמונת מצב אופטימית יחסית, שריגשה אותי עד דמעות, מביקור שערך בגצ'אצ'ה הרואנדית. ניכר היה שהחלטת הממשלה על פיוס פרטה היטב על הרצון ההישרדותי לאחות את הפצעים כדי להמשיך הלאה. אבל השנים שחלפו מאז מלמדות על הצלחה מינורית יותר. אף אחד לא שכח, לא כולם סלחו. ארגוני זכויות אדם טוענים כיום שסליחה שמונחתת כציווי ממשלתי איננה מוסרית ומוחקת את ההיסטוריה שקדמה למעשה: רצח העם לא התרחש יש מאין, קדמו לו שנים של אפליה, דיכוי ומתח בין מעמדות. רואנדה היא דוגמה למה שקורה כשהיחיד הנפגע נדרש להקריב את הביטוי החיצוני לזעמו ולכאבו לטובת הצלחת החברה, הצלחה שממנה גם הוא נהנה.

אני לא מותחת כאן קו ישר בין הטרדות מיניות, מנוולות ככל שיהיו, לבין רצח עם – פשע חמור בהרבה. אבל אני רוצה להרהר באפשרות של מעין גצ'אצ'ה מגדרית או צדק מאחה קיבוצי: מעין גוף שמטרתו להצעיד אותנו לפיוס שטומן בחובו גם הבטחה לשינוי. האם גוף כזה הוא הצעד הראוי הבא או שעלינו להימנע ממנו בגלל האספקטים השליליים שהמקרה הרואנדי מדגים? האם בירור ציבורי, הודאה וסליחה יכולים להצעיד אותנו לעבר חברה מוצלחת ומצליחה יותר, או שבסוף נשאר עם קורבנות שנדרשו להקריב שוב מכבודן, בעוד שמערך הכוחות הישן ישאר על מקומו ורק הפוגעים יצאו בזול (או שאולי ימשיכו להיות מנודים למרות התנצלותם?) אני לא יודעת בביטחון את התשובה