מיקי לוי על העבודה הקשה בדרך להיות תסריטאית מצליחה בהוליווד
באחד מסופי השבוע האחרונים מצאתי את עצמי נזכרת במיק. שמעתי על הסרט שלהRails & Tieשיצא לאקרנים בחודש שעבר (בארצות הברית), וחשבתי לעצמי "כמה חבל שלא שמרתי איתה על קשר". כעבור יומיים קיבלתי אי מייל מחברה ועורכת ב-COSMO ישראל: "את מכירה במקרה את הבחורה הזאת?" היא שאלה והוסיפה קישור לאתר מאגר נתוני סרטים (IMDB) ובו שמה ותמונתה של מיקי. "תרצי אולי לראיין אותה?". צירופי מקרים מסוג זה לא מפסיקים להדהים אותי.
את מיקי הכרתי בבית הספר למשחק של סטיב איסטן, שנמצא לא רחוק מאולפני הסרטים של האחים וורנר (Warner Bros.). מתוך אלפי המורים המלמדים משחק בלוס אנג'לס, הסטודיו של סטיב היה משהו מיוחד. התלמידים שם היו צנועים, נחמדים ומוכשרים, בניגוד לסטיגמה של שחקנים מתחילים שיעשו הכל בשביל למשוך תשומת לב ולקבל תפקיד.
מיקי ואני היינו התלמידות הישראליות היחידות בכיתה, ובהפסקות דיברנו בעברית – "השפה הסודית המשונה שלכם" – כמו שאמר לי פעם מארק, שחקן מתחיל וחתיך לא נורמלי, שהיה פעם כוכב רוגבי באנגליה. בין התלמידים של סטיב בלטה מיקי בתור שחקנית מוכשרת, רצינית ומקצועית. בכל פעם שאחד מתלמידיו עבר אודישן וקיבל תפקיד בסרט, היה סטיב אומר: "אני שמח, אבל לא מופתע". לגבי מיקי זה היה נכון במיוחד.
כשהתקשרתי לקבוע את הראיון עם מיקי הבנתי ששום דבר לא מתרחש במקרה. פגשתי את מיקי בדיינר מפורסם לא רחוק מאזור אולפני הסרטים (סטודיו סיטי) בלוס אנג'לס. מיקי, גבוהה ויפה, סיפרה לי איך הכל התחיל.
מה הייתה ההשראה לתסריט?
"היה לי חבר שלקח אותי לטיול ברכבת מלוס אנג'לס לסנטה פה (בניו מקסיקו). הרכבת מאוד סקרנה אותי; הסתובבתי בה כל הזמן ודיברתי עם האנשים שעובדים בה. כשחזרנו מהטיול אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב תסריט על רכבת. חקרתי את הנושא ונודע לי שיש פסי רכבת נטושים בין לוס אנג'לס למקסיקו, והחלטתי לכתוב על כך סרט פעולה. התקשרתי לחברת הרכבות ונפגשתי שם עם מהנדס. הוא התחיל לדבר על אנשים שמתאבדים על פסי רכבת וראיתי שזה משהו שמאוד משפיע עליו. כשחזרתי הביתה זרקתי את 80 עמודי תסריט הפעולה שכתבתי והתחלתי לכתוב דרמה על התאבדות על פסי רכבת".
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט?
"זה היה מאוד מהיר – הטיוטה הראשונה לקחה ארבעה שבועות, בגלל שחשבתי על זה במשך שנה וחצי לפני כן".
איך היה המעבר שלך מישראל להוליווד?
"נולדתי באילת וכשהייתי בת 10 עברנו לסביון. הגעתי להוליווד בגיל 17. הייתי מאוד עקשנית ומורדת והחלטתי שאני מספיק גדולה בשביל לצאת וליצור לעצמי חיים עצמאיים. סיימתי את לימודיי בבית הספר בן צבי בקיראון, ובמקביל לקחתי שיעורי משחק אצל עודד תאומי בתיאטרון הקומה השלישית. שיחקתי קצת, ואז נשאר לי זמן לפני הגיוס והחלטתי לטוס לחו"ל. במבט לאחור אני מאוד מצטערת שלא שירתי בצבא, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהחיים שלי יהיו במקום אחר.
כשהגעתי ללוס אנג'לס לא הכרתי אף אחד ולא ידעתי לאן אני מגיעה. אמרתי להוריי שזאת תהיה חופשה קצרה, מתנה לסיום הלימודים, למרות שהיה לי ברור שאני רוצה להישאר. הגעתי עם 900 דולר, שמתוכם איבדתי במטוס 200. לפני שטסתי מצאתי בדפי הזהב האמריקאיים פרסומת של סוכנות נדל"ן שלבעלים שלה קראו מייקל, והחלטתי שזה סימן טוב שהשמות שלנו דומים. התקשרתי אליו בערב השני שלי בלוס אנג'לס ואמרתי לו 'מייקל, זאת מיקי מישראל, אני ממש צריכה דירה'. הוא שאל אותי איפה אני ועניתי שבאיזה מוטל בהוליווד ושממש מפחיד שם. הוא שאל בת כמה אני וכשעניתי לו הוא אמר: 'לכי לחדר, תנעלי את הדלת ואל תפתחי לאף אחד עד שאני מגיע'. הוא אסף אותי מהמלון ושיכן אותי בבית הוריו למשך שבועיים, עד שמצאו לי דירה. במבט לאחור, יכול להיות שהוא הציל את חיי…".
ממה התפרנסת?
"עבדתי כשחקנית, אבל לא הצלחתי להתפרנס מזה; שיחקתי בחמישה סרטים, כולם דלי תקציב ושיחקתי גם בכמה הצגות. במקביל עבדתי כסמנכ"לית בחברה ציבורית למניות, הייתי עוזרת לכותב ומארחת במסעדה מאוד מפורסמת בהוליווד. עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לשרוד. מלבד שלושה חודשים שבהם עשיתי סרט ושילמו לי עליו, שאר ההכנסות שלי הגיעו ממקורות אחרים".
איך ולמה החלטת לעבור ממשחק לכתיבה?
"תמיד רציתי לכתוב תסריטים אבל חיכיתי בערך שבע שנים לפני שהתחלתי לכתוב באנגלית. לקחתי קורסים בתסריטאות באוניברסיטת UCLA, ובשנת 1998 כתבתי, הפקתי ושיחקתי בסרט קצר עם חברה מכיתת המשחק שלי. מאוד נהניתי מתהליך כתיבת ועשיית הסרט, אפילו יותר מהמשחק. נהניתי מהמחשבה שאפשר לשלוט בחיים שלך במקום לחכות שאנשים אחרים יעשו זאת, ואז החלטתי להתחיל לכתוב. זכיתי בשתי תחרויות תסריטים וככה השגתי את הסוכן הראשון שלי. הוא ניסה למכור את התסריטים שלי. כשהוא קרא את התסריט של Rails & Ties הוא החליט להוריד אותי מרשימת הלקוחות שלו, ואמר שהוא לא יצליח למכור את התסריט הזה. במקביל, הייתי במסיבה של תעשיית הסרטים בהוליווד ופגשתי שם מפיק שהוא חבר טוב של אליסון איסטווד. הוא העביר לה את התסריט, היא העבירה אותו לאבא שלה, קלינט איסטווד, הוא קרא את התסריט, אהב אותו ונתן לאליסון לביים אותו לסרט".
איך הייתה ההרגשה לשחק בסרט שאת כתבת?
"זה היה כמו חוויה חוץ גופית… כשהלבישו אותי בבגדי שוטרת עם אקדח ואזיקים לא האמנתי שזה קורה. ישבתי בטריילר עם שני המפיקים של הסרט ופתאום הייתה דפיקה בדלת ועוזרת המפיק קוראת לי 'מיקי – חמש דקות!'. אמרתי לעצמי 'עוד חמש דקות… מה אני עושה? להסתכל בתסריט אני לא צריכה, כי אני כתבתי אותו, אז מה אני צריכה לעשות עכשיו?'. כל השנים של המשחק כאילו נמחקו לי מהראש באותו רגע. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאני מכירה את כולם על הסט כי אני התסריטאית, אז כדאי מאוד שאתן הופעה טובה".
בסרט משחקת מיקי חוקרת משטרה, החוקרת את היעלמותו של ילד שאמו התאבדה על פסי הרכבת. נהג הרכבת (קווין בייקון) מתמודד במקביל עם מחלתה של אשתו (מרסייה גיי הארדן) כאשר הילד שניצל מהתאונה מתדפק על דלתם. התסריט עובד והפך לדרמה מיוחדת, מרגשת ויפה, שהבולט בה הוא המשחק המקסים של קווין בייקון המגלם גבר קשוח שלא נוהג לחשוף את רגשותיו, אבל לא יכול להסתיר אותם בעקבות מצבה של אשתו. הקשר עם הילד מאפשר לשניהם להיפתח ולחוות שוב את הקירבה והאהבה ביניהם.
עד כמה היית מעורבת בהפקת הסרט?
"בתור תסריטאית בהוליווד, ברגע שקונים ממך את התסריט – תפקידך מסתיים. יש לי מזל שאליסון איסטווד הייתה כל כך נחמדה, ולכן הייתי נוכחת על הסט של הסרט יום-יומיים בשבוע, כל שבוע".
איך הרגשת בפרמיירה של הסרט?
"הסרט הופיע לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורנטו. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת – לראות את הסרט עם עוד 600 איש שצוחקים ובוכים במקומות הנכונים. הקהל מאוד אהב את הסרט, והוא זכה במחיאות כפיים אדירות. זה היה לילה ממש מדהים".
איך מגיבה המשפחה?
"אמא שלי הגיעה לפרמיירה בלוס אנג'לס, וזה היה לי מאוד חשוב. גם קלינט איסטווד הגיע והיה מאוד מרגש להכיר אותו".
היו לך תקופות קשות שבהן רצית לחזור לישראל?
"היו תקופות קשות, אבל אני מאוד עקשנית. עד היום אני חושבת לפעמים אולי לחזור לארץ, אבל בגלל שהחלטתי שאני רוצה לעבוד בהוליווד ושום דבר לא יעמוד בדרכי, אני פה".
היית רוצה לעשות סרט בישראל, או לכתוב תסריט לסרט ישראלי?
"כן, זה בהחלט בא בחשבון. עברית זו שפת האם שלי. אני חושבת שטוב להיות פתוחים להכל בחיים".
את מרגישה ש"עשית את זה"?
"אני מרגישה התקדמות, אבל עם ההרגשה הזאת באה השאלה 'מה עכשיו?'. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות. את אף פעם לא מרגישה כמו שאת חושבת שתרגישי כשתגיעי לרגע כזה".
מהן תכניותייך להמשך?
"עכשיו, כשהסרט הראשון שלי כבר יצא, אני יותר רגועה. לפני כן הכל היה למען הסרט. עכשיו אני רוצה לנסוע קצת. מה שאני אוהבת בארצות הברית זה שאפשר להיכנס לאוטו ולנסוע במשך שבועות. צריך לעשות את זה מדי פעם. אני רוצה לטייל, אני עדיין לא יודעת לאן. אולי אצא לאיזו הרפתקה חדשה".
מתוך: מגזיןCOSMOPOLITAN
לעשייתמנוי, לקבלתגיליון מתנה