סינגלים לסוף החורף

הפלייליסט הישראלי זועק לרחמים כי כואב לו. נמאס לו משירים ממוחזרים של המסיקות למיניהן, ונוצר מצב שחובבי מוסיקה ישראלית כבר לא יכולים ללכת אחורה ולחפש את החומר המוכר והטוב, שכן חברות התקליטים כאילו מודות בתבוסה ומציפות את השוק בגרסאות חדשות לאלבומים קלאסיים, מלאות בבונוסים ומיקסים חדשים. ראו מקרה "פלונטר" של רמי פורטיס.

אבל המוסיקאים הישראליים לא מרימים ידיים וממשיכים להקליט במרץ, גם אם ההשראה ברחה מדלת חדר החזרות עוד בשלב בניית מבנה השיר. ולמרות הכל – יש כמה יוצאי דופן.

"קוב" – סימנים של אהבה

האלבום הקודם של קוב, "הזמן מזיע", מ-2003, היה סימון של הבטחה אבל בעירבון מוגבל. היה שם ניסיון חביב לבעוט בכמה מוסכמות בעזרת טקסטים כאילו מרדניים, אבל העטיפה המוסיקלית הכללית היתה נעימה מדי.

לעומת זאת, הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלו ("סיום מפואר בלחיצת כפתור") מצליח לשמש כממתק מרענן לימי החורף הקלים שעוברים עלינו. בשמיעה ראשונה נדמה כי מדובר בשיר רדיו טיפוסי – לחן קליט, עיבוד נעים לאוזן (קצת גיטרות אקוסטיות, קצת פסנתר). אבל השמיעה השנייה (ובעיקר האזנה למילים) חושפת את ההומור והציניות שעוטפים את השיר, שמביט על הרדיו הישראלי וכאילו אומר "אם אתה לא יכול להילחם בהם – הצטרף אליהם". לרגעים עוברת התחושה שקוב מדבר באופן ישיר על כל מיני יוני בלוכים למיניהם, אבל אולי זו רק תחושה.

התוספות האלקטרוניות לשיר נשמעות קצת חסרות, וגורמות לנו להצטער שקוב לא הלך איתן יותר רחוק, אבל ברגע שהוא מכריז ש"כינורות שדופים זורמים לעור התוף" ושהוא "זקוק לקול שני" כי "זה נשמע בינוני", אנו יכולים להסיק כי כל הנגיעות המוסיקליות בשיר הזה הן בדיוק במינון הנכון.

יופי של טעימה לקראת האלבום הקרוב.



גלית עסיס וארקדי דוכין: "עדה"

גלית עסיס היא התגלית של ארקדי דוכין, שהפיק את הסינגל "עדה", ומנגן ברוב הכלים. הבעיה הגדולה ביותר של השיר הזה היא שהוא נשמע כמו שיר לא טוב של ארקדי בעצמו, מה שאומר – לחן בינוני עם ניסיונות (שלא צולחים) לבנות מהלכים מוסיקליים מעניינים, מיקס לא שגרתי ומעל הכל הרצון להישמע מספיק מלודי ונעים כדי שהקונים בסניף "ארומה" הקרוב יוכלו לרכוש את האלבום עם הקפה שלהם.

אז נכון, השיר מופק רע, והלחן שלו לא ממריא לשום מקום, אבל אם גלית עסיס היתה מבצעת אותו בצורה קצת יותר ערנית, אולי משהו טוב היה קורה פה.

אם לשפוט לפי השיר הזה, עסיס היא זמרת בינונית, מה שדווקא מעורר אהדה בימים שכל זמרת מנסה להישמע כאילו היא נבחנת ל"כוכב נולד", עם ביצועים קורעי אוזניים לבלדות לעוסות.

אז נכון, עסיס היא לא כזו, והיא מפגינה איפוק בשירה שלה, אבל "עדה" לא עושה לה חסד – הטקסט הרדוד לא מגובה בלחן חזק (והקול השני שדוכין עושה לה מעורר גיחוך במקום אמפתיה), והתוצאה הסופית היא שיר שאין לו פוטנציאל לשרוד יותר מכמה ימים באוויר.

ארז הלוי – "השער נפתח" ו"היא תגיש לך מים"

ארז הלוי פרץ לתודעה ב-1984 עם "שיר הדייגים" ונעלם לכמעט עשור, עד שבשנת 1984 שחרר אלבום נוסף בהפקת מתי כספי. מאז נעלמו עקבותיו המוסיקליים וכעת, לאחר 14 שנה, הוא חזור עם אלבום חדש ומסקרן.

הדבר הכי משמעותי שאפשר לומר על שני הסינגלים הללו הוא: חבל. חבל ששני שירים לא רעים כלל, עם המון פונטציאל בעיבודים שלהם, מקבלים טיפול כל כך חובבני במיקס. השירה נשמעת רע מאד והמיקס עצמו לא עושה חסד עם אף כלי מוסיקלי. קולו של הלוי, שנוטה במעט לגוון קול של זמר מזרחי, פשוט מקבל טיפול לא טוב, והתחושה הכללית היא שקיבלנו מוצר לא מוגמר.



"רכבת לונה פארק" – "ימים שעברו"

אם יש משהו שאפשר לומר על דודי לוי זה שהוא מקפיד לבחור את הפרויקטים שלו בקפידה, ולא משנה מה התוצאה הסופית. כמעט תמיד אפשר לדעת שמאחורי הבחירה שלו עומד שיקול מעניין.

"רכבת לונה פארק" הוא אלבום קונספט שמילותיו נכתבו ע"י בני נוער המתגוררים ב"בית השנטי", מעון לנוער חוסה. כל השירים הולחנו ובוצעו ע"י תלמידי בי"ס MUZIK, בהנחייתו של דודי לוי.

הסינגל הראשון מתוך האלבום, "ימים שעברו", מבשר את רוח האלבום – מלודי מאוד, בנוי משילוב עדין של כלים אקוסטיים ואלקטרוניים, כשבשיר הספציפי הזה מרחף קולה של אן שטרייכמן מלמעלה ומשרה רוח "מטרופולינית" על היצירה. 

מעניין יהיה לשמוע את האלבום המלא, גם כי מאחוריו עומד לוי (שמעבר להיותו יוצר מסקרן, מדובר במפיק מוכשר מאד), וגם כי הנפשות הפועלות הן לא "מוסיקאים" מהשורה, אלא תלמידי בי"ס למוסיקה ונוער במצוקה. השילוב של השניים מבטיח חוויה אחרת, ומסינגל הבכורה הציפיות מתחילות לתפוס גובה.