השחקן תום גרציאני נחשף: "בכיתי והיה לי קשה לעצור"

תום גרציאני (37), שחקן, יזם, מורה למשחק ועמידה מול קהל, מצטלם בימים אלה לסדרה "הכי איתן" בערוץ הופ!, בזוגיות, מתגורר בתל אביב.

>> תומר קאפון בגילוי מפתיע: "מעולם לא צפיתי בסדרת טלוויזיה"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"נראה לי שהרוב לא יודעים שאני בכלל מתופף. זה התחיל מהמוזיקה. אני מנגן על תופים מגיל 7 ועד אחרי הצבא כל עולמי היה המוזיקה – ניגנתי בלהקות ולימדתי תופים. יכולתי בקלות ללכת על קריירה כמתופף, אבל המשחק תמיד משך חזק יותר. היום אני מנגן בשביל הכיף והנשמה".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"אני יכול לחשוב על שני מקרים. הראשון היה כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר. הייתי עצבני, כעוס ומתוסכל ולא הצלחתי להתחבר לכל ה'ביחד ננצח' הזה. הרגשתי שמישהו מסתלבט עלינו. שלוש שנים מסויטות שהתחילו בקורונה שעצרה הכל, אחר כך עוד מלחמה בעזה, המשיך במחאות ופילוג מטורף בעקבות הרפורמה המשפטית ואז הגיע השבעה באוקטובר. חשבתי שאני משתגע, לא היה פה רגע אחד שקט, כל שנייה משהו נורא אחר קורה לנו. מישהו מסתלבט עלינו. הרגשתי שלא בא לי לעשות כלום ולברוח. הרגע השני שקצת קשור לראשון היה כשהעברתי סדנה בהתנדבות ללוחמים בעמותת 'בלב אחד', אנשים מדהימים שהקריבו את נפשם וגופם במלחמה. באחד המפגשים אחד המשתתפים נכנס להתקף קשה. זה היה כל כך כואב לראות את זה. נשארתי איתו עד שהוא נרגע וכל מה שעבר לי בראש זה שיש עוד כל כך הרבה כאלה שצריך לעזור להם. מאיפה מתחילים?".

מה הקללה האהובה עליך?
"כושיליראבק ערס. לא חושב שזאת אפילו קללה אמיתית אלא שילוב של מילים בערבית. אני משתמש בה כשמשהו לא הולך כמו שאני רוצה. אני מניח שבעיקר בדברים טכנולוגיים או בירוקרטיים שלא נפתרים בקלות".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה מהרבה דברים קטנים ביום-יום, אבל בכי אחד חזק היה כשהייתי בחופשה משפחתית ביוון, ממש לא מזמן. נסענו ברכב אני, אחותי, אחיינית שלי, אבא שלי במושב ליד הנהג ואמא לי נהגה. אף אחד לא דיבר, הכביש מתפתל, הנוף המדהים של של יוון משמאלנו וברקע התנגן השיר של חנן בן ארי 'חוץ מכדורגל'. פתאום המילים של השיר התחברו לי בול למערכת יחסים של אמא שלי ואבא שלי. הוא מכור לכדורגל כל חייו ואמא שלי הכי אוהבת את הים. הרגע הזה היה הסתכלות חזקה מהצד על החיים. על ההורים שלי. על זקנה. על אושר. בכיתי והיה לי קשה לעצור. הסתכלתי הצידה כדי שלא יקלטו שאני בוכה עכשיו".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"שיחקתי בהצגה בהבימה, בתפקיד ראשי. היינו לדעתי בחיפה. ההצגה נפתחת בסצנה שלי ושל עוד שחקן (רותם קינן). אני יושב בחדר ההלבשה ומחכה שהיא תתחיל. פתאום מנהל ההצגה נכנס וצועק עליי: 'התחלנו, איפה אתה?'. חשבתי שהוא צוחק עליי, כי הוא היה די סתלבטן. אני רץ לבמה ורואה שההצגה התחילה – הקהל בשקט, כולם מחכים, רותם יושב על כיסא במבוכה. אני נכנס מתנשף, מנסה לשחק אותה כאילו הכל רגיל, ממציא טקסט: 'סליחה על האיחור'. זה היה נורא. זה קורה לפעמים לשחקנים, שפשוט שוכחים להיכנס לסצנה".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"אני לא אדם שכזה פוחד או חרד מדברים, אבל אם אני צריך לבחור, אז הייתי אומר שמפחיד אותי להגיע למצב שאני מתחרט על דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי. למצוא את עצמי חי חיים בינוניים ומתפשרים, ולא משתמש במתנות שקיבלתי כדי לעזור לעצמי, לאחרים ולעולם".

מהי המנטרה שאתה אומר לעצמך כשאתה מרגיש שאתה עומד להתפרק?
"שאפשר לצאת מהכל. שאפשר לצחוק על הכל. החיים הם סיפור של חוויות מכל הצבעים, ושלא חיים פעם אחת. הגוף הוא זמני. אנחנו לא".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי היה מגלם אותך?
"הלוואי וג'ים קארי. הוא נתן לי כל כך הרבה השראה כשחקן. אני קצת כמוהו בהרבה מובנים והוא יכול להביא גם את הצדדים הקומיים והמטורפים שלי וגם את הרגעים המורכבים והדרמטיים".

מי בעינייך הגבר/האישה הכי לוהט/ת על הפלנטה? מי היה גורם/ת לך לעבור צד?
"לאחרונה אני בקראש קטן על מתיו מקונוהיי. נראה לי אחלה גבר שבעולם – שחקן מדהים, על הקרקע, איש משפחה וגם כותב שירה. בא לי להיות חבר שלו, לא בקטע מיני. הכי לוהטת כרגע זאת כמובן בת הזוג שלי".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"מאיפה מתחילים? הייתי רוצה להיות יותר גבוה – עוד איזה 8-10 ס"מ ככה. הייתי רוצה להיות פחות עצלן ואדיש לפעמים. הייתי רוצה לקום יותר מוקדם. אני גרוע בלשמור על קשר עם אנשים. ולסיום, הייתי רוצה לפעול מהר יותר כשעולה לי רעיון לראש ולא להימרח".

על מה יש לך רגשות אשם?
"אני תמיד חי בתחושה שאני לא עושה מספיק – בשביל בת הזוג שלי, המשפחה שלי, החברים, החיילים, אנשים שצריכים עזרה. אני עובד על לשפר את זה".

מה חסר לך בחיים?
"אני יכול למצוא דברים אבל אין לי זכות לי להגיד את זה. באמת שיש לי הכל. אולי עוד כסף כדי לעשות דברים גדולים בעולמות שלי. אה ושלום! שלום במזרח התיכון! אני נשמע כמו מלכת יופי אבל פתאום זה מרגיש אפשרי".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"הייתי במיליון ואחד 'כמעטים' בקריירה שלי. אינספור אודישנים שלא לקחתי, בסדרות שהצליחו בטירוף. זה לא תמיד קל לראות את הסדרה או הסרט או ההצגה קורים בלעדיך אבל שחקנים ותיקים מלמדים אותך שמה שלא שלך לא שלך והכל מדויק. אני מאמין בזה. אני כן נזכר בסדרה 'שעת נעילה' – הייתי בכמה וכמה אודישנים סופיים וכבר הרגשתי שזה יכול לקרות ומאוד רציתי את זה ובסוף זה לא היה שלי. זה היה קשוח, אבל אחרי הרבה כאלה כבר לומדים להתבאס לזמן קצר, לשכוח ולהמשיך הלאה".

על איזה רגע בקריירה שלך אתה הכי גאה?
"אמנם אפשר להגיד שזה טרום הקריירה המקצועית, אבל הרגע הזה בהחלט חלק ממנה. בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בשנה ב', זכיתי בתחרות מונולוגים במקום הראשון. גברתי על 40 ומשהו מונולוגים, מול שופטים שהיו אנשי מפתח בכירים בתעשייה. זה היה רגע שאני לא אשכח בחיים. כל החיים שלי ידעתי שבא לי לשחק, אבל לא הייתי בטוח לאן זה ייקח אותי. אפילו לאודישנים לבית ספר למשחק הלכתי כי אמרתי: 'נזרום'. לא הייתי בטוח שאני מספיק כשרוני בשביל זה – חשבתי שאהיה מהשחקנים האלה שלא למדו. הזכייה הזאת נתנה לי איזו הוכחה ביני לבין עצמי שאני שייך למקצוע הזה. שאני צריך להיות שחקן. זה היה אושר עילאי".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לאמא שלי, איך לא? עמוד התווך של המשפחה. אמנית, בשלנית על, מרימה ארוחות גורמה ל-12 איש כל שבוע ועוד עובדת בשתי משרות. מספיקה ביום מה שארבעה אנשים לא מספיקים. איך היא לא הורישה שלי את כל התכונות האלה? האמת, אני מבשל טוב. בקיצור, מגיע לה את כל הקרדיט ושרק תהיה לי בריאה".