צלם האופנה המפורסם נחשף: "אני לא עובד יותר מתוך פחד"

שי פרנקו (43), מצלמי האופנה הגדולים בארץ, עובד בישראל ובחו"ל. לאחרונה חבר אל משכית, לעיצוב קולקציית הגברים/יוניסקס הראשונה בהיסטוריה של בית האופנה. מתגורר בהוד השרון

עוד במדור:
>> אלופת העולם באיגרוף הגר פיינר: "עברתי טיפולי פוריות והמחיר היה כבד משחשבתי"
>> שרדנית הרדיו שרלוט לוי: "הצמידו לי אקדח לראש מבעד לחלון של רכב"
>> האישה שמאחורי הלהיטים הגדולים נחשפת: "בגיל 39 סגרתי את המשרד והפכתי לפזמונאית"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"מאחורי הדימוי של 'צלם אופנה' שעובד על סטים נוצצים, אני בעצם אדם מאוד רגיש ושקט. אני חי מהמבט, מהדקויות ומהרגש. מי שמכיר אותי באמת יודע שאני איש של רוח ועבודה פנימית עמוקה".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"הייתי במערכת יחסים מקצועית שהתחילה ממקום טוב, אבל הלכה והפכה למרחב שמנסה לנהל אותי, לצמצם אותי, לייצר תחושת פיקוח על הבחירות שלי – כאילו מישהו אחר יודע טוב ממני איך נכון לי לפעול עבור עצמי ועבור העסק שלי. הוצבו בפניי אולטימטומים, נאמרו משפטים שרצו לייצר אשמה אבל הרגישו כמו משחקי שליטה. ברגע הזה הבנתי משהו מאוד פשוט: זה לא קשור אליי, זה קשור לפחד של הצד השני לאבד אחיזה. ואני? אני לא עובד מהפחד הזה יותר. אני מאמין שאדם צריך להיות חופשי לבחור את דרכו, גם כשהדרך הזו משתנה או מרגישה מבלבלת, וגם אם היא 'מאכזבת' מישהו אחר. חופש זה לא מותרות, זו זכות בסיסית של הנשמה. אף אחד לא יכול לבקש ממך לוותר על האמת שלך רק כי היא לא מסתדרת לו עם הנרטיב שהוא בנה. ה'די' שלי לא היה נגד מישהו, הוא היה בעדי. בעולם שבו כל כך קל לעגל פינות כדי שיהיה שקט, לבחור בעצמך זאת כמעט פעולה חתרנית".

מה הקללה האהובה עליך?
"FUCK קצר ובינלאומי, שעובד בכל מצב. אני משתמש בה בעיקר כשמשהו מרגש אותי בטירוף, ולאו דווקא מרגיז אותי".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה כשמשהו משמח אותי עד כדי הצפה, אני בוכה כשכואב לי, ואני בוכה גם כשגעגוע מוצא את הדרך שלו מהלב אל הגוף בלי לבקש רשות. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשאדם מאוד קרוב אליי יצא מחיי. אנשים הם המפתח הרגשי הכי עמוק שלי אל עצמי, וכשמישהו שהיה קרוב מפסיק להיות חלק מהמרחב – הגוף מגיב עוד לפני שאני מצליח להסביר לעצמי מה קרה. יש רגע כזה שבו אתה מבין שאתה לא בוכה רק על האדם, אלא על המקום שהוא פתח בתוכך. הבכי שלי הוא לא סימן לחולשה, הוא השפה הישירה ביותר שלי עם החיים".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"כשאני עומד מול קהל ומדבר על משהו שמרגש אותי אני עלול לבכות. לא יודע אם זה מביך, אבל זה קורה לי כמעט בכל פעם. למשל, בהשקה של שיתוף הפעולה עם משכית, כשדיברתי מול כולם, זה קרה מול כל צי העיתונאים בארץ והחברים הטובים שבאו".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"לאבד את עצמי, לאבד את האמת שלי בתוך רעשי העולם, בתוך הזוגיות ובתוך הקריירה. כשהאמת שלי נהיית שקטה – אז אני מתפרק".

מהי המנטרה שאתה אומר לעצמך כשאתה מרגישה שאתה עומדת להתפרק?
"יש לי כמה מנטרות, הבולטת שבהן היא: יחסים לפני תוצאות. היום אני יודע להגיד בביטחון שזה קודם כל היחסים שלי עם עצמי, עוד לפני היחסים עם כל אדם אחר. זו תזכורת לשאול את עצמי לא רק מה אני משיג, אלא איך אני מרגיש תוך כדי. האם אני נוכח? האם אני נאמן לעצמי? האם אני קשוב אליי, או שאני שוב מזיז את עצמי הצידה בשם התוצאות?
המנטרה השנייה היא כמו לחישה פנימית שאומרת: תנשום, אתה הבית. היא מחזירה אותי למקום הבסיסי שבו אני זוכר שגם כשאני מתפרק, אני עדיין אני. יש לי עוגן, יש לי נשימה, יש לי לב שמחזיק אותי – גם כשלא ברור לאן הכול הולך.
ברגעים הכי רגישים, אני מבין שהכוח שלי הוא לא בלשלוט, אלא בלהסכים להרגיש. לא להיות חזק, אלא להיות אמיתי – וגם זו סוג של מנטרה, אולי החשובה מכול. לפני כשנתיים חוויתי את אחת הטלטלות של חיי, גיליתי על מקרה נורא של התעללות בשניים מילדיי. הייתי צריך להחזיק את המאורע הזה ולנהל אותו בצורה ששינתה אותי, ובכל פעם הזכרתי לעצמי את החוזקות ואת המקורות שמהם אני מגיע בעזרת המנטרות שלי. הן שומרות עליי ועוזרות לי לדייק את הבחירות שאני עושה עבורי".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלם אותך?
"משהו בי רוצה לומר טימותי שאלאמה, אבל אם נהיה אמיתיים, אז אוסקר אייזק. יש בו שקט, עומק ויכולת להחזיק פצע ויופי באותה נשימה".

מי בעיניך האדם הכי לוהט על הפלנטה? מי היה גורם/ת לך לעבור צד?
"זו בחירה קשה. נטלי פורטמן היא אחת הנשים הסקסיות ביותר, בעיקר בגלל האינטליגנציה שלה. זו תכונה סקסית בעיניי, והיא מגלמת אותה בצורה מושלמת. בנוסף, יש את מרגרט קוואלי, שיש בה משהו לא מלוטש בכוונה – תנועה טבעית, אנרגיה פראית, נשיות שלא מנסה להרשים. אני לא חושב במונחים של לעבור צד, אבל יש דמויות גבריות שמזכירות לי את האיכויות שאני מחפש בעצמי כגבר. למשל, אדם דרייבר, שהוא לא הלוהט הקלאסי, אבל הוא לוהט בעומק ובנוכחות. גם ג'רמי אלן וויט הוא דוגמא לרוקסטאר החדש – יש בו גבריות לא מושלמת, לא מוחזקת מדי, אותנטיות גולמית ואנרגיה שבנויה על אמת".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני מרגיש שאני בלב ליבה של טרנספורמציה, במקום הזה שמחפש אישור עוד לפני שהוא מקשיב לעצמו, ומעדיף להיות מובן מאשר להיות מדויק. מקום שמרכך את האמת שלו כדי שלא יכאיב, כדי שלא יעזבו, כדי שלא יכעסו. בעבר הרגשתי שאהבה או כל דבר אחר ישארו רק אם לא אאכזב. שאם אהיה מספיק נחמד, מתחשב וחכם רגשית – אז אנשים יישארו. זה לקח אותי למקומות שבהם ויתרתי על צרכים אמיתיים, שתקתי כשכאב לי, והפכתי להיות הגרסה המעודנת של עצמי במקום להישאר הגרסה הכנה".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על רגעים שבהם לא הייתי מספיק נוכח, גם כשפיזית הייתי שם. על פעמים שאנשים אהבו אותי ולא ידעתי להכיל את זה עד הסוף. על מצבים שפגעתי בלי כוונה מתוך בלבול ופחד. יש בי גם אשמה על כך שלקח לי זמן להקשיב לעצמי, להציב גבולות ולבחור בשקט הפנימי שלי. היום אני מנסה שלא להילחם בתחושות האלה, אלא להקשיב להן בעדינות ולתת להן להפוך אותי לאדם רגיש, מדויק ונוכח יותר".

מה חסר לך בחיים?
"אם אתה מרגיש שחסר לך משהו, כנראה שהוא לא חסר באמת. אני מודה על הקיים ועל היש".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"לא פספסתי שום דבר. אני מאמין שכל מה שהיה אמור להגיע, הגיע בזמן הנכון. וגם מה שלא קרה, כנראה לא היה צריך לקרות באותו הרגע. הקריירה שלי נבנתה מצעדים קטנים, מיחסים טובים שרקמתי עם אנשים לאורך הדרך, מבחירות טובות וגם מטעויות. אני שמח על כל מה שהיה, וגם על מה שלא. כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שלא פספסתי. התפתחתי".

על איזה רגע בקריירה שלך אתה הכי גאה?
"על הרגעים שלא רואים ברשתות החברתיות. למשל, כשאנשים נפתחים על הסט ומשתחררים, ומרגישים בטוחים מולי. ברגע הזה אני יודע שאני לא רק מצלם, אלא שנוצר מרחב בטוח למצולם לחשוף את מי שהוא".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לכל אישה שבוחרת בעצמה, גם כשהעולם היה מעדיף שתהיה שקטה יותר, נוחה יותר, פחות מאיימת בנוכחות שלה. לאישה שמסכימה לתפוס מקום בלי להתנצל על זה. אבל אני רוצה להרים גם לאישה שעדיין לומדת לבחור. לזו שנמצאת באמצע הדרך, שמפקפקת, שמתבלבלת, ששואלת את עצמה אם מותר לה בכלל לרצות יותר. לזו שעושה צעדים קטנים, לפעמים נסוגה, לפעמים נופלת ועדיין ממשיכה. יש עוצמה גם בתוך חוסר הוודאות – לא רק במי שכבר יודעת, אלא גם במי שמעזה לחפש באמת. יש משהו מהפנט באישה שיודעת מי היא גם כשהיא שברירית, גם כשהיא לא סגורה על הכול, גם כשהיא משתנה. זו לא עוצמה שמתנגחת בעולם, זו עוצמה שמרחיבה אותו. ולזה, אני ממש מרגיש צורך להרים".