"זה הזוי, באותה מידה יכלו להנחית אותנו ב-1945"

ענבל פרן – פרח וד״ר ריקי ביטון כהן הן אחיות במקצוען, סגל בכיר באוניברסיטת חיפה, ופעילות חברתיות. בתחילת חודש אפריל, שניה לפני הפסח, הן שימשו כצוות האחרון במרפאה הניידת מטעם ארגון ״humans for humans" של תמר דרסלר ברומניה, שמטרתה הייתה לספק מענה סיעודי ורפואי לפליטות והפליטים שנמלטו לבוקרשט. חרדה, מחלות כרוניות, וירוסים של ילדים – מרפאת הכפר הניידת ראתה הכול מהכול בעשרת הימים בהם סיירה בין המקלטים שאירחו את הפליטים.
את ההסתובבות והגשת הסיוע בין המקלטים והמרכזים בהם שיכנה רומניה את הפליטים מאוקראינה – תיעדו השתיים ביומן מסע וירטואלי בקבוצת וואטסאפ של עמיתות למקצוע. כעת אנחנו מפרסמות אותו כאן.

יום ראשון ברומניה

הגענו לדירה שלנו בלילה, סביב שלוש, ישנו מעט וקמנו מוקדם. הגענו בבוקר למלון ״סקויה״ בבוקרשט, שמארח את הפליטים ביד רחבה. רובם מגיעים לכאן כתחנת מעבר ומעט מאוד נשארים. ישנו קצת ומיד בבוקר פתחנו את הקליניקה. פגשנו עד כה 4 מטופלות, שלושה ילדים.ות ומבוגרת. המתח ניכר, אבל כולן מחייכות ושמחות לקבל אותנו. עכשיו אנחנו נוסעות לחפיפה, ואז נפרדות מהצוות שאנחנו מחליפות. יש לנו דירה מקסימה במרכז העיר, יש שמש נפלאה והעיר מקסימה.

זה הזוי, באותה מידה יכלו להנחית אותנו ב-1945, וכל נערה פה יכלה להיות סבתא שלי

יום שני ברומניה

ישנו היטב והתעוררנו. שמש אביבית כבר עלתה והשיפוצים על הגג ממול עוד לא התחילו. צפוי לנו יום עמוס. אתמול נפגשנו עם בחור צעיר ומקסים בשם טים, שהתנדב כמתורגמן של הסוכנות, ורוצה להישאר ולעזור לנו בתרגום. הצוות, כמו הלב, מתרחב גם הוא. עד 12 נהיה היום בקליניקה במלון ואחריה נעבור בשני מלונות שעד אתמול הסוכנות היהודית הייתה בהם – לראות אם עכשיו, כשיצאו, צריך שם עזרה רפואית. לאחר סבב המלונות ניסע לתחנת הרכבת ונעבור בין הרציפים כדי לתת מענה רפואי לכל מי שצריך. אמורות להגיע עוד רכבות היום, לכן נישאר שם כמה שצריך ונחזור בלילה.

הגיעו עדכונים על המטופלות מאתמול: הילדה המיובשת נצפתה מנשנשת ביסקוויטים בדרך לטיול בפארק, הילדה עם השרירים התפוסים מרגישה הרבה יותר טוב ולאישה עם לחץ הדם הגבוה והכולסטרול השגנו תרופות מאחד הרופאים של הסוכנות, היא שמחה מאוד. מרגש לראות איך הטיפול של אתמול היה טוב, משמעותי ומרפא.

ברציפים יש לא מעט פליטות, חלקן נראות אבודות לחלוטין. יש שם אוהל סיוע של הצלב האדום, אבל מרבית המתנדבים בו הם גברים מבוגרים ולא דוברי רוסית, אז נשים נמנעות ממנו

אוהלי הסיוע בתחנת הרכבת בבוקרשט, הנשים נמנעות מהאוהלים | צילום: באדיבות ענבל פרן פרח וד"ר ריקי ביטון כהן

ראינו היום גם ארבעה ילדים משתי משפחות שונות, עם וירוס דרכי נשימה עליונות שכנראה עבר בין החדרים. התנאים במלון טובים, אבל החדרים קטנים, המסדרונות לא מאווררים והם פה כבר זמן מה, לכן וירוס יכול לעבור כאן בלי בעיה. מזל שמדובר בוירוס קל. הילדים והילדות מאוד חמודים וכולם משתפות ומשתפים פעולה. אנחנו מעודדות את כולם.ן לצאת לפארק הקרוב כי בחוץ אביבי ונעים.

משם עברנו לתחנת הרכבת המרכזית של בוקרשט. ומכאן גם נעלה לשיחת וידאו עם תלמידי שנה א׳ של החוג לסיעוד. כיף שלשליחות יש גם משמעות חינוכית. תחנת הרכבת היא תחנת מעבר מרכזית לרוב הפליטים, אך לחלקם היא התחנה האחרונה. בעלי האמצעים ממשיכים משם לשדה התעופה, או נוסעים ברכבת למדינות אחרות עם כלכלות חזקות יותר – גרמניה, בריטניה, בלגיה וכו׳. חלקם ימצאו איפה לגור ברומניה, חלקם ישוכנו בשלטרים ובמלונות ולאחר מכן יעברו למקומות אחרים במזרח אירופה.

בתחנת הרכבת יש 4 חדרים שנפתחו על ידי המשטרה אך מופעלים על ידי ארגוני מתנדבים רבים. יש בהם מקומות ישיבה, אוכל, אוכל לחיות ופינת ילדים. הכניסה לחדרים הייתה מציפה – אנשים שנעקרו מביתם בארץ זרה. יש שם מתורגמנים לרוסית ואוקראינית ומתנדבים רומנים. מלבד החדרים יש גם אוהל סיוע של הצלב האדום, אבל מרבית המתנדבים בו הם גברים מבוגרים ולא דוברי רוסית, אז נשים נמנעות ממנו.

ברציפים לעומת זאת יש לא מעט פליטות, חלקן נראות אבודות לחלוטין. רובן נשים צעירות עם ילדים או סבתות, ונשארות בתחנה לא יותר מ-12 שעות, עד שהן עוברות לשלטרים או מלונות. משפחה של פליטות (אלו תמיד רק נשים וילדים, כי לגברים מגיל 18-60 אסור לצאת מאוקראינה) שאיבדו את דרכן פנו אלינו בבקשה לעזרה כדי למצוא איפה מקבלות כרטיסי רכבת בינלאומיים. הקפצנו את המתורגמן שלנו שיעזור להן.

הסכמנו שניפגש עם המשלחת של מועצת תנועות הנוער, ושאלתי את שירה צלניק, מובילת המשלחת אם יש להן צורך במרפאה שלנו. היא סיפרה שיש לה ילדה עם כוויה, אז כדאי. נסענו לשם אחרי הסיבוב בתחנת הרכבת. וכך היה, סיימנו את הסיבוב ברכב ונסענו לבית ספר ׳מיכאל׳, שם תנועות הנוער פועלות עם משפחות של פליטים. לקחו אותנו לחדר, ושם חיכתה לנו ילדה בת 6 עם כוויה בירך בדרגה 2-3 וחבישה ישנה. ריקי שלפה את החבישות המתקדמות שלה, חבשנו מחדש, הדרכנו והסברנו עד שהילדה ירדה מאושרת לשחק.

ענבל פרן-פרח (מימין) וד"ר ריקי ביטון כהן | צילום: באדיבות המצולמות

בלילה, סביב עשר, חזרנו ריקי ואני לתחנת הרכבת כדי לראות איך נראה הסיוע בלילה. כמות האנשים קטנה וגם כמות המסייעים. שוחחנו עם אישה בת 30 שהרגישה חרדה, ועם עיתונאי בריטי שחי כבר עשור ברומניה ומתנדב כאן בלילות בעזרה לפליטים. כששאלתי אותו אם יש צורך בעזרה רפואית הוא ענה שדווקא ההומלסים שחיים בתחנה ממש צריכים עזרה. הייתה בינינו שיחה מעניינת על ההתגייסות של רומניה לעזור לפליטים בעוד החלשים בחברה באותה מדינה לא מקבלים מענה מספק. לא שונה מאוד מהתמודדויות ביומיום הישראלי.

יום שלישי ברומניה

הולכות היום לישון עם הידיעה על הפיגוע בתל אביב והחשש לאהובינו. זה מאוד מורכב לחוות את כל הבלגן בארץ מרחוק ומתוך חווית המלחמה כפי שהיא משתקפת מהמפגש עם פליטות. הבוקר, יצאנו לקליניקה במלון ׳סאקויה׳, ופגשנו שוב את המטופלות שאנחנו עוקבות אחריהן. לצערנו, חמישה ילדים וילדות נוספים הגיעו עם אותו וירוס של דרכי נשימה עליונות שכבר ראינו אצל מספר ילדים במלון. כל האימהות מקבלות מאיתנו את אותן הנחיות, ביקשנו שיאווררו את החדרים הסגורים וירדו קצת לשחק בחוץ, לא רק במסדרונות.

ריקי נתקלה באחד הסיבובים שלה במלון באישה שבן זוגה מרגיש לא טוב מזה מספר ימים, אבל התבייש לבוא. זה גרם לנו להבין שבטוח יש פליטים נוספים שמתביישים לבוא, וחשבנו שוב על שעות פתיחת הקליניקה והמיקום שלה במלון. החלטנו להעביר אותה לשעת ארוחת הצהריים, בו כולם יוצאים מהחדרים ומגיעים ללובי. כמו כן, החלטנו לתלות ברחבי המלון מודעה שמזמינה את כולם להתקשר אלינו על מנת שנגיע לחדרו ישירות. אותה בת זוג מודאגת עזרה לנו בכתיבת השלטים באוקראינית והציעה את עזרתה כמתורגמנית. נראה אם הצעד יביא שינוי.

ההודעות לא מפסיקות: עוד פליטה שבנה עם חום שלא יורד כבר שבוע, חרדה למצבו ולא יודעת מה לעשות. עוד ילד שלא מפסיק לשלשל ולהקיא

כשחזרנו לבית הספר ׳מיכאל׳ כדי לבדוק את הילדה שנכוותה, חיכו לנו המון נשים שרצו את עזרתנו. בין היתר, סבתה של הילדה, שקיבלה גם היא כוויה מרדיאטור אבל בעיקר סבלה מלחץ דם מאוד גבוה. מדובר במשפחה צוענית, תרבות שונה מאוד שאנחנו עוד לא מכירות. סבתא שהגיעה לבד עם שישה נכדים ונכדות, יודעת שיש לה לחץ דם גבוה אבל לא מוכנה לקחת שום תרופה. ״שום דבר כזה לא נכנס לגוף שלי״, היא אמרה. העיניים הכחולות הגדולות, חוכמת החיים והדאגה הגדולה לנכדיה שהשתקפו בהן – אמרו הכל. גם בבית הספר הכה הווירוס של דרכי הנשימה העליונות, ומצאנו ילדות וילדים רבים עם חום ושיעולים. בדקנו בת 41 נוספת עם דקירות בחזה. ביקשנו שיקחו אותה לתחנת הרכבת, כי באוהל של הצלב האדום היה מכשיר אק״ג. נבדוק בהמשך אם הלכה ואם לא, ניקח אותה אנחנו.

לאחר מכן נסענו לכפר בפרברי בוקרשט, שם אמרו לנו שיש שתי משפחות עם ילדה חולה, אז החלטנו לבדוק את ילדי הכפר. פגשנו אישה מקסימה שברחה מאודסה והשאירה שם בן זוג, אמא וסבתא, תוך כדי ניהול עסק אונליין היא גם עושה כל מאמץ על מנת למנוע מילדיה לחוות את המסע הזה כטראומטי.

פעילות לילדים של המשלחת החינוכית בבית ספר "מיכאל" | צילום: שירה צלניק

היא וילדיה מתארחים אצל משפחה שפתחה להן את ביתה, והיא מתנדבת בעזרה לפליטים ועובדת פה בשם בניקיון, גיהוץ וכו׳ בכפר. ביתה בת ה-5 לא אוכלת כבר כמה ימים ומתלוננת על כאבי בטן חזקים. עד לפי כמה ימים היא הייתה גם משלשלת ומקיאה. הילדה הייתה כבר אחרי ביקור בבית חולים, ממנו יצאה עם כמות תרופות מטורפת – תשעה סוגים שונים – שהיא לוקחת על בטן ריקה ופצפונת. הורינו לעצור את התרופות ולאפשר למערכת העיכול לחזור לפעילותה התקינה, על ידי תה מסוים שעוזר ואוכל שלא יכביד על הבטן. מקוות לשמוע עד מחר בבוקר שהיא מרגישה טוב יותר.

יום רביעי ברומניה

פתחנו את הבוקר במתחם Expo, שבמקור משמש לאירועים וכנסים גדולים. השירותים החברתיים ברומניה לקחו עליו חסות והפכו אותו למתחם שמספק את כלל צרכיהם של הפליטים: אוכל, מוצרי היגיינה, ביגוד, הנעלה, וכמובן לינה. גם שם יש ארגוני סיוע רומניים ובינלאומיים אחרים, כמו צבא הישע למשל. פגשנו שם מתנדבים מצ׳כיה, ארה״ב ונורבגיה שהגיעו להתנדב מטעם הארגון שלנו ונפגשו פה לראשונה. התרגשנו מאוד, תחושה גדולה של אחווה, שליחות ושותפות גורל. גילינו שבמתחם הזה אין ארגוני סיוע למתן טיפול רפואי ועל כן ממחר החלטנו להכניס ללו״ז את שהותנו גם שם. מנהלת המקום שמחה מאוד. בימי שבת עוברים במתחם 6000 פליטים בממוצע, כמות עצומה.

היא הסתכלה על המיטות המוצעות והריקות במתחם הלינה וסיפרה על המחשבות: כמה קל יהיה לסוחרי נשים לתפוס שם מישהי ולהעלים אותה

החבר׳ה מצבא הישועה מחלקים קופונים לקנייה ברשתות מובילות, ומה שמדהים הוא שלכל קופון מצורף פלייר שמזהיר נשים מסחר בנשים. הפלייר מנוסח באוקראינית, מפורט מאוד, ומוסבר בו ממי וממה להיזהר. המודעות לתופעה בארגוני הסיוע גבוהה מאוד. איירין, המתנדבת מנורבגיה, סיפרה שמאוד מפחידה אותה הפגיעות הגבוהה שבה נשים וילדות נמצאות שם. היא הסתכלה על המיטות המוצעות והריקות במתחם הלינה וסיפרה על המחשבות, כמה קל יהיה לסוחרי נשים לתפוס שם מישהי ולהעלים אותה.

קומת הלינה של הפליטים במתחם האקספו | צילום: באדיבות ענבל פרן פרח וד"ר ריקי ביטון כהן

עוד סיפרה, שאתמול הגיעה משפחה עם ארבעה ילדים, אחד בן חודש ואחת עם צרכים מיוחדים. האמא ניגשה אליה ונתנה לה את התינוק כדי שתוכל להסתובב לאסוף בגדים ואוכל. קרוב לשעה וחצי היא נשארה עם התינוק על הידיים וחששה שהם יעלמו וישאירו אותו איתה. ״כמה קל היה למישהו אחר פשוט להסתלק עם התינוק״, היא אמרה עם דמעות בעיניים. היא גרמה לי להבין שיש בראש ובלב שלי דברים שראיתי ועוד לא נפל לי האסימון לגביהם. בכיתי יחד איתה. רמת האמון שצריך לתת מול רמת החרדה והפגיעות היא מדהימה. אמרתי לה שאני מרגישה שזה הזוי, באותה מידה יכלו להנחית אותנו ב-1945, וכל נערה פה יכלה להיות סבתא שלי.

יום שישי ברומניה

אתמול עשינו יום מנוחה. עכשיו יש קצת הפסקה בשטף המטופלות. חזרנו הבוקר לעוד החלפת תחבושת בבית הספר "מיכאל" עבור הילדה שנכוותה. הילדה שמחה מאוד וגם סבתא שלה, כשראו שהכוויה מצטמצמת ומחלימה יפה. הפצע ודאי ייסגר לחלוטין עד שנעזוב כאן. בהתחלה הסבתא רצתה שלא נשים עוד תחבושת כי לדעתה זה יבריא לבד. הסברנו לה את הסכנה לזיהום ואת הצורך לאפשר לגוף להבריא את העור, בסוף היא הסכימה.

חוץ מזה, אנחנו עדות ממש למגיפה של שני וירוסים: אחד של דרכי נשימה עליונות והשני של מערכת העיכול. הרופאים הרומנים מלעיטים את הילדים האלה באנטיביוטיקה על בטן ריקה ואנחנו ממש מרגישות שהתפקיד שלנו הפך להיות מניעת שימוש יתר בתרופות ומתן הסברה על טיפול תומך. יש לנו כל מיני מחשבות, איך ליצור משהו שיישאר עם הא.נשים האלו גם אחרי שנלך, איך לתת להם כלים לטיפול עצמי בזמן הקצר שנותר לנו פה.

מורכב ליצור חיבור ואמון בתוך פערי השפה והתרבות. מה שראינו שעובד הכי טוב הוא ליזום פנייה אישית, נעימה ושקטה כשאין הרבה אנשים מסביב. בנוסף, כדאי להתחיל את השיחה עם שאלות על המעבר לכאן, על הפליטות, ומשם לעבור לפן הבריאותי. זה דורש עדינות גדולה.

לכמה מטופלות נגמרו חלק מתרופות המרשם היום, אז ניסינו את מזלנו ונסענו (לצערנו ללא מרשם) לבית מרקחת קרוב לקנות עבורן. הצגנו את עצמנו ואת התפקיד שלנו והרוקחת הסכימה בשמחה למכור לנו מתוך התחשבות במצבן של הפליטות.

יום שביעי ברומניה

היום החלטתי להביא לקבוצה את דבריה של שירה צלניק, שריכזה בעשרת הימים האחרונים את המשלחת החינוכית של תנועות הנוער, והיום אנחנו נפרדות ממנה והיא חוזרת לארץ. בית הספר "מיכאל", בו טיפלנו בילדה עם הכוויה וסבתה הצוענייה, היה אחד המקומות בו פעלה המשלחת. הפעילות החינוכית בניצוחה של שירה והפעילות הסיעודית שלנו שלובות ומשיקות, יש הרבה עיסוק של המשלחת החינוכית גם ברווחת החיים של הנשים והילדות.ים במקלט, וזהו הבסיס לבריאות שלהם.

שירה מספרת: ״אשתף קצת מהעשייה שלנו במשלחת של מקו״ם בבוקרשט. המשלחת מגוונת מאוד בהרכב האנושי שלה: דרוזי, דתיים מגרעינים תורניים, עולות מ׳תוצרת הארץ׳ וחברות בתנועות הכחולות. אנחנו פועלות במלון מינרווה אליו מגיעים יהודים לפני העלייה לארץ. הפעילות שלנו שם מתמקדת בשיעורי עברית ושיחות עם מבוגרים כהכנה לעלייה. הפליטים היהודים במלון עטופים ומרגישים טוב, והמחשבה על המחר נותנת תקווה (אני מקווה שהמציאות בארץ לא תכה בהם).

״לעומתם, במרחק 15 דקות נסיעה, אנחנו פוגשים פליטים במחנה פליטים בבית ספר, בעיקר צוענים, טטרים, ועוד קבוצות אתניות. המעבר הוא מטלטל, הם חסרי כל ובעיקר צמאים לקשר אנושי. בסיום כל יום אנחנו עושים לימוד וסיכום יום בינינו, ואתמול ניסינו להבין איך להעצים את הילדים, האימהות והסבתות, איך לאפשר להן להיות במקום של אחריות ונתינה, איך להחזיר להם במעט את השליטה ותחושת המסוגלות. בסיום פעילות תיאטרון מהממת הקמנו צוות של ילדים שעובד על הכנת הצגה וערב כישרונות צעירים: מגייס ילדים אחרים להשתתף, מכין הזמנות, יוצר תפאורה, בונה סיפור. ניסינו להבין גם מה יחזק את האימהות שמסתובבות במסדרונות עם פיג׳מה קרועה, חסרות מעש עם מבט עצוב בעיניים. אחת החברות מהמשלחת הביאה מסרגות וציוד סריגה, ויחד ביקשנו מאחת האימהות ללמד אותנו ואת האחרות לסרוג. היא שמחה מאוד, לרגע היה לה אור בעיניים.

ענבל במסיבת הפרידה שצוות המרפאה ארגן מהפליטים והפליטות | צילום: באדיבות ענבל פרן פרח וד"ר ריקי ביטון כהן

״היום, יצרנו פסטיבל לאימהות, סבתות, נערות  וילדות, לסיום השבוע, ובסופו ערכנו מעגל נשים והיה ממש מדהים. הנשים אמרו שזו פעם ראשונה שמישהו מושיב אותן לשיחה ושואל אותן מה שלומן. אחר כך דיברנו על הכוחות והיכולות שכל אחת מהן מביאה ואיך הן יכולות להביא את עצמן במרכז החינוכי – קהילתי שיצרנו שם והיו להן רעיונות מדהימים. גילינו שיש שם אחות מיילדת שרוצה להעביר לאחרונה שיעורים ומידע על בריאות, חקלאיות שרוצות להקים גינה קהילתית ומורה לפיתוח קול שיכולה ללמד את הילדים".

יום שמיני ברומניה

זה היום השמיני שלנו כאן, והגעגועים נותנים את אותותיהם. את הבוקר פתחנו במתחם האקספו, האצטדיון הענק שהוסב לסוג של שוק קח תן לפליטים מאוקראינה. היום הגענו לשם עם המרפאה שלנו. הצבנו שולחן ליד הקבלה וקיווינו שא.נשים ירגישו בנוח לפנות. המקום הזה ענק ומלא בציוד בחלקו העליון, שפשוט אפשר לבוא לקחת (מקבלים קופונים לנפש אחת לשבוע והם מזכים באוכל ובגדים בחינם), ובחלקו התחתון ערוך לקליטה של אלפי פליטות ופליטים חדשים מדי שבוע.

האווירה במקום מאוד עניינית, באים לקחת ציוד ואוכל. זה גם מסביר את הסיבה שמעט ניגשו אלינו, וכשניגשו אלינו זה היה בעיקר כדי לבקש תרופות או משככי כאבים. מצד אחד יש שם באמת התגייסות מדהימה גם של התארגנות בירוקרטית וגם של מצרכים נחוצים, ואפילו של פרסום כנגד סחר בנשים וילדים.ות. מצד שני – אין בו התאמה מלאה לסיטואציית הפליטות. מעבר לכך שיש שם ערמות בלתי נתפסות של בגדים שהיו יכולים להספיק למדינה קטנה, ארגון המיטות לא מותאם – הוא מחולק לאזור מבוגרים ואיזור ילדים (חלוקה שלא מתאימה למשפחות שכמובן לא יסכימו להיפרד, ולא לוקחת בחשבון את סכנת הסחר בילדים).

בצהרים חזרנו למלון ״סקויה״ שוב. פגשנו שם עוד ילדים עם וירוס בטן, וירוס בדרכי הנשימה העליונות וגם אימא שהמלצנו לה לצאת לריצות ולצערנו עיקמה את הקרסול. יש לנו כבר חברה במלון – ו׳, האישה שהגיעה לגבי וירוס הבטן של בעלה שהתבייש לבוא, ועזרה לנו להנגיש את השירותים שלנו במלון. היא מורה לאנגלית ולכן קל לנו מאוד לתקשר איתה. בעלה עסק גם הוא בפעילות הומניטרית וארגן את הרכבת הראשונה של פליטים מאודסה, אך אימה ואחותה נשארו מאחור. היא רוצה מאוד לעזור, מבלה איתנו הרבה בקליניקה ומסייעת לנו גם בתור מתורגמנית. אתמול חיברנו אותה למישהי שהקימה בית ספר לילדי פליטים ומחפשת מורות, ואנחנו מקוות שתמצא שם עבודה או התנדבות.

מה שמשונה הוא שמאז השמיני במרץ מתנהלים כאן כאילו אין קורונה. הבאנו איתנו המון בדיקות אבל הן לא רלוונטיות – כי אין אפשרות לבודד ואין חובת בידוד במדינה.

בסיום היום תמר, מנכ״לית העמותה, נתנה לנו מתנה: סיור בעיר העתיקה עם מדריכה ישראלית שחיה ברומניה ומתנדבת בעמותה. היא עזרה בארגוני הלוגיסטיקה של המרפאה רבות וגם בקשרים בתוך בוקרשט. בין המלון לסיור התיישבנו בבית קפה והרגשנו מוצפות, שמונה ימים של סיפורים, של לפגוש את הא.נשים, לתת מענה שדורש יצירתיות ואלתור. חשנו באופן עמוק את שחיקת החמלה, את הלב שלא יכול כבר ואת הנפש שצריכה כבר לנשום. זה חלק מהסיפור פה, ובכלל באקטיביזם ויציאה לפעולה – היא באה עם להט גדול אבל צריכה אויר ומרחב לנפש לשקוט ולהירגע, הזמן פה אינטנסיבי מאוד ודורש המון תשומת לב.

בטיול עם יעל הבנו שאנחנו בכלל לא מכירות את העיר שאנחנו פועלות בה כבר מעל לשבוע, ולא ראינו אותה בכלל כמרחב תיירותי אלא פשוט כמרחב לפעולה ותיקון. זה היה מטלטל, מרטיב עיניים, מגדיש גרון ומעורר געגועים הביתה. חשוב לי לכתוב את זה כי זה חלק בלתי נפרד ממהחלטה לנסוע ליבשת אחרת כדי ׳לתקן את העולם׳ – בכל מעשה של תיקון עולם חייב להיות גם תיקון עצמי.

יום תשיעי ברומניה

אנחנו יממה לפני הסוף וכבר מרגישות את הפרידה. התחלנו את הבוקר בבי״ס "מיכאל" שוב, ומיד בדקנו את הכוויה של הילדה, שכבר נראית מדהים ומכסה אותה עור חדש ונקי. הטיפול המקצועי של ריקי והחבישות המתקדמות ממש הצילו אותה, כוויה כזו גדולה על ילדה כל כך קטנה הייתה בקלות מזדהמת עם חבישה פשוטה בגזה. גם הילדה וגם הסבתא שמחו מאוד. ביקשנו שימשיכו לשלוח לנו כל יום תמונה של הכוויה והשארנו להן חבישות והוראות להמשך הטיפול.

כשעברנו במסדרון בית הספר, מיד תופסים אותנו לבוא לאיזה חדר לטפל. אחת האימהות שהגיעה עם ארבעת בניה הייתה זקוקה לעזרתנו. כל המשפחה חולה עם חום ונזלת, החדר סגור ואין אוויר, שאריות אוכל, ארבעה בנים, אחד בגיל ההתבגרות, חדשות מהפלאפון בקול רם ומתח גבוה. הבנים עם פצעי ׳אפתה׳ בפה, שגם הם עלולים להיות תוצר של מתח נפשי. עזרנו לה לפתוח חלון והסברנו שצריך לאוורר, לנקות את החדר והשירותים.

מסתבר שבאוקראינה חופשת לידה היא שלוש שנים ואפשר ששני בני הזוג יתחלקו בה

ראינו שזה קשה לה ושינינו קצת את הכיוון של השיחה – עודדנו אותנו, אמרנו לה שהיא אימא מעולה ושאנחנו רואות שהיא דואגת לבנים שלה. הצענו לכבות קצת את החדשות ולהוציא את הילדים לטיול, אבל היא סיפרה שאבא שלהם נלחם, ושהיא דואגת. הסטרס, אמרנו לה, מוריד את תפקוד המערכת החיסונית, ושחשוב בשבילה ובשבילם שיצאו קצת לשמש, לאוויר, שברור שקשה וצריך למצוא לנפש מנוחה. מחר נפגוש אותה שוב לפני החזרה לארץ ונראה איך קיבלה את הדברים.

ציור שהילדים נתנו לצות המרפאה באירוע הפרידה | צילום: באדיבות ענבל פרן פרח וד"ר ריקי ביטון כהן

יום אחרון ברומניה

יום אחרון למשלחת ואנחנו כבר ארוזות. במלון ׳סקויה׳ חיכו לנו ס׳ ושתי בנותיה לספר לנו שהן מרגישות טוב. מאוד מרגש, כיוון שכשהגענו לכאן הן היו שלושתן חולות, מיובשות, עם חום גבוה, שלשולים והקאות. כל יום עקבנו אחרי התקדמות הווירוס שלהן וניתן לומר שהן היו סוג של מקרה מבחן לאיך הווירוס עובר במשפחה ומה מהלכו.

השיחה התנהלה בנינוחות וסיפרנו להן שמחר אנחנו עוזבות. ס׳, האמא, קמה להסתובב עם ביתה א׳ בת החצי שנה ושאלה למה אנחנו נוסעות. הסברנו שהילדות שלנו מתגעגעות וריקי אפילו הראתה לה תמונות של הילדות שלה. ס׳ סיפרה לנו שהיא עובדת כמנהלת חשבונות בג׳ון דיר אבל שהיא בחופשת לידה עם א' כבר חצי שנה. מסתבר שבאוקראינה חופשת לידה היא שלוש שנים ואפשר ששני בני הזוג יתחלקו בה. היא הייתה בשוק מזה שאצלנו היא רק שלושה חודשים ושוחחנו על הסבתות הרוסיות שנשארות עם הילדים בבית עד גיל שלוש בישראל. סבטה תהתה מה קורה כשגם הסבתא עובדת…

הלכתי להסתובב עם ס׳ וא׳ הקטנה ושאלתי אותה אם הבעל שלה נלחם, היא אמרה לי שלא אבל יש באזור הבית שלהם אזעקות כל הזמן והוא מחכה לגיוס, שיתפה בחוסר הודאות, חיים על הקצה, שכל רגע העולם יכול לקרוס. סיפרתי לה שגם אני גדלתי במלחמה ושלחתי בן זוג לשדה הקרב, ושאני ממש מבינה לליבה. כשאמרתי לה שזה כבר לא עידן למלחמות היא צחקה במרירות.

כשחדר האוכל נפתח הן הלכו לאכול. י׳, הבת הבכורה, חזרה אחרי עשר דקות והתיישבה איתנו, תוך כדי ששיחקה במשחק שגם הבת של ריקי אוהבת. ס׳ הגיעה עם דמעות ביניים, ואמרה לביתה להישאר, שהיא עולה לחדר. היא הייתה מוצפת.
י׳ אמרה שהיא לא מבינה למה אמא בוכה, ועניתי לה שאימהות גם מתגעגעות הביתה לפעמים – אבל שיש לה אמא לביאה. היא אמרה לי שבכלל היא האריה, כי יש לה יום הולדת בסוף יולי. צחקנו.

דיברנו עוד קצת על אומץ וגבורה אבל אני נשארתי עם לב כואב ותחושת אשמה. לא פעם זה פוגש אותי, אני משוחחת עם מישהי, שואלת שאלות ונכנסת לעומק הנפש, ובמקום רק לשמח, להעצים ולרפא זה פותח סכר של דמעות וכאב. מנגנוני ההגנה שהגנו על הנפש נפרצו והיא נשפכת. זה לא פשוט לדעת שגרמתי לכאב לצוף. זה הוביל אותי ואת ריקי לשיחה על המשמעות של העזרה, על כך שדואגים לנשים האלה לכל הצרכים הגשמיים הבסיסיים שלהן, אבל עם הנפש אף אחד לא מדבר.

כבר כמה ימים שאנחנו חושבות על הפרידה. לא רק על איך ניפרד, אלא גם על מה נשאיר אחרינו. אנחנו אחיות. וירג׳יניה הנדרסון הגדירה את הסיעוד כפעולה שמטרתה לעזור למטופל במה שהוא לא יכול לעשות בשביל עצמו, תוך כדי לימוד ושמירה על עצמאותו – המטופל צריך להיות בעל הידע לו נדרש. אנחנו נמצאות תמיד עם המחשבה הזו – איך גם לעזור וגם לתת את הידע ולייצר עצמאות אצל המטופלת. אז חשבנו הרבה.

אתמול לאורך כל הלילה בנינו, כתבנו, הפקנו וייצרנו. הלכנו לישון מאוחר וקמנו מוקדם אבל זה היה שווה ביותר. יצרנו פלייר עם הוראות לאיך לתת טיפול תומך עבור ילד או מבוגר שחולה בווירוס ללא אנטיביוטיקה, עם התה המפורסם ותרופות פשוטות. הדפסנו את הפלייר וגם, בעזרתו האדיבה של חבר שעובד ב׳וויקס׳, יצרנו דף נחיתה ושמנו בו את המידע הזה ומידע על שירותים רפואיים לפליטים מאוקראינה בתוך רומניה שקיבלנו ממיכאלה, רופאה ישראלית שחיה בבוקרשט ועזרה לנו כל השבוע. את הפליירים חילקנו ואת האתר שמנו בקוד qr כדי שכל אחד ואחת יוכלו בקלות להיכנס ולקבל את כל המידע.

בבית הספר "מיכאל" למדנו, בין היתר מרשמים של שירה מובילת המשלחת החינוכית, שיש מחסור בזמן שיחה לאימהות. החלטנו לכנס אותן בעזרת עובדת סוציאלית ויחד עם טלי, צעירה ישראלית ממוצא אוקראיני. נתנו הסבר על הפלייר, ואז פרשנו קלפים על הרצפה וביקשנו מכל אחת לבחור משהו שנותן לה כוח. הייתה שיחה מדהימה, שהציפה בדמעות את כל מי שישבה וישב בחדר, כולל אותנו ואת טלי. הנשים היו ממש זקוקות לזה ושיתפו. דיברנו גם על האם מותר לבכות או לא וכמה חשוב כן לשחרר, לתת לדמעות לחבר את הגוף לאוויר בחוץ ולאדמה, ואפילו כמה זה בסדר שילדים יראו אותנו בוכות כאימהות כדי להבין כמה זה נורמלי להביע רגשות.

מארזי תרופות לפליטים והפליטות | צילום: באדיבות ענבל פרן פרח וד"ר ריקי ביטון כהן

כבר אתמול קנינו פירות, אגוזים וצימוקים, פירות יבשים, בייגלה ושוקולד, הגענו ופתחנו שולחן מסיבה! כולן הגיעו, ילדים ואימהות בהתרגשות גדולה, וחילקנו לכולם שקיות הפתעה. קיבלנו ציורים וברכות מהילדים והילדות: אחת מהן אפילו כתבה בעברית בעזרת גוגל טרנסלייט, ואחת נוספת כתבה לנו על כמה יפה אודסה ושכדאי שנבוא אחרי המלחמה.

היום חזרנו הביתה, ישר לתוך החגים, מותשות אך מרוצות. יש עוד כל כך הרבה לומר, אבל בינתיים ניתן לדברים לשקוע. זה יום האחות באוניברסיטה וריקי נתנה הרצאה על המשלחת.

חודש לאחר החזרה לארץ

בשבוע הראשון לחזרתנו, כניסתו של חג הפסח בחיק המשפחה הדגיש חזק את משמעותה של המשפחה בחיינו ועבורנו. ככל שחולפים להם הימים מתחדדת התובנה שחווית המשלחת היא חוויה משנת תודעה. ההבנה שבריאות, חירות, קורת גג ומשפחה הם המרכיבים החשובים והמשמעותיים בחיינו והם אינם מובנים מאליהם. הדיסוננס העצום שטמון בכך שאת מגישה סיוע לפליטות שלפני רגע ממש חיו כמוך על כל המשתמע מכך ובאישון לילה איבדו את הכל. בוקר אחד הן מוצאות עצמן בורחות למדינה זרה עם שפה, תרבות וחוקים אחרים ונדרשות להתחיל לחיות מחדש ולהסתגל למציאות אחרת, כשהגאולה לא נראית באופק והדאגה למה שקורה בבית לא עוזבת.

והנה חולף השבוע השני וההודעות בוואטסאפ לא מאחרות להגיע. עוד פליטה שבנה עם חום שלא יורד כבר שבוע, חרדה למצבו ולא יודעת מה לעשות. עוד ילד שלא מפסיק לשלשל ולהקיא, ולא מצליח להזין את גופו בדבר. עוד הודעה על כך שמאז שעזבנו אף לא גורם סיוע אחד הגיע לבקר, לשאול, לבדוק.

והן תלויות באוויר, לא יודעות מה יוליד יום, ללא סדר יום, ללא תכלית, חרדות לגורל ילדיהן ולבני זוגן וחלקי משפחותיהן שנשארו באוקראינה להילחם ולשמור על הבית. מתוך כל החושך מגיעה ידיעה משמחת מ-ו׳ שברחה מאודסה, שם עבדה כמורה לאנגלית וסייעה לנו רבות בתקשורת עם שאר הפליטות, והיא כותבת עדכון משמח ביותר על כך שהתחילה לעבוד כמורה לאנגלית באחד מבתי הספר שקמו לילדי פליטים בבוקרשט. אל בית הספר הגיעה דרך חיבור שעשינו בזמן שהיינו שם בינה לבין רומניה טובה שרצתה לסייע לאוקראינים למצוא עבודה בבוקרשט. עוד כתבה ו׳ שנעשה שימוש רב באתר שבנינו ושהפליטות לא מפסיקות לדבר ולהוקיר תודה על עבודתנו.

אנחנו היינו ענבל וריקי, אחיות גאות לנפש ולמקצוע. יצאנו למשלחת סיוע הומניטרי ברומניה דרך עמותת ״היומנס פור היומנס״ וסגרנו מעגל היום באירוע חגיגי של ״שבוע האחות הבינלאומי״ עבור סטודנטים וסטודנטיות לסיעוד, דור העתיד באוניברסיטת חיפה בו סיפרנו את סיפור המסע שלנו בהתרגשות וגאווה. מרגישות כי השארנו את חותמנו עם תקווה גדולה שהחמלה והטוב ימשיכו להתפשט בעולם ומבקשות ומייחלות לסיומן של כל המלחמות. כמהות לשלום. ככה פשוט.