"כל משמרת היא רולטה נפשית": כל כך הרבה גברים מתוודים כי הותקפו מינית

בכל חצי שעה בממוצע מתקבלת פנייה לקווי החירום של מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב (1202/1203), עמותה עצמאית הפועלת ללא מטרות רווח, ומשרתת כשליש מאוכלוסיית ישראל המרוכזת ברחבי גוש דן. זהו גם המרכז היחיד בארץ שמפעיל מערך סיוע ייעודי לגברי נפגעי תקיפה מינית, ועבור רבות ורבים הוא הכתובת הראשונה בדרך לריפוי. השבוע השיק המרכז קמפיין גיוס המונים תחת השם "קו מחבר – יש מי שאיתך", שנועד להרחבת המענה לנפגעות ונפגעים בכל רחבי גוש דן, ואחרי שנתיים של מלחמה, כל תרומה תסייע. לרגל הקמפיין, אמיר רותם, מתנדב בקו הסיוע לגברים 1203, כתב טור מיוחד על עבודת הקודש שהעמותה עושה. כאן אפשר לתרום לעמותה

>> אלכסה דול חושפת: "הותקפתי מינית על ידי בכיר בתעשיית הבידור העולמית"
>> שורדת השבי חושפת כי הותקפה מינית: "התחננתי שיפסיקו, ואז התעלפתי"
>> עברת תקיפה מינית? כל מה שחשוב לדעת ולעשות מיד אחרי

על הקו נשימות חנוקות של מתבגר, שמתקשה להמשיך אחרי שפתח בקול סדוק במשפט "קרה לי משהו לא טוב". על הקו קולו של גבר בן 71, שהיום הבין משהו מרכזי שנהג בחייו בזיגזג פראי, ואין לו עם מי לחלוק. על הקו קולו של בוגר ישיבה שנחוש להציל את הצעירים הממשיכים להישלח אל הטורף שלא מרפה ממחשבותיו. משמרת היא רולטה רגשית. אתה, המתנדב, יושב לצד טלפון בלי לדעת מי יתקשר ומתי, רק שזה יהיה מישהו שצריך אותך. זה דבר חזק. אתה גם יודע שהוא לא צריך אותך, אלא מישהו שיענה לטלפון, כלומר, העובדה שאתה הוא זה שעונה שרירותית ולא חשובה. זה דבר עוד יותר חזק.

יודעים שאחד מכל חמישה גברים נפגע. שאין כמעט הבדל בין המגדרים בסטטיסטיקה של הנפגעים עד גיל 16

 

שנה שמינית של משמרות שבועיות על 1203, קו הסיוע לגברים של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, והדבר העיקרי שמתפתח בצד שלי הוא לא תחושת יכולת, תסמונת סופרמן או תפיסת סמכות – אלא ענווה והשתאות. הגיבור של השיחה הוא מי שהביא את עצמו להתקשר אל אדם שאינו מכיר ולעולם לא יפגוש כדי לדבר איתו על מה שאסור לזכור, שאסור היה שיקרה, שלא כדאי לשתף. יודעים שאחד מכל חמישה גברים נפגע. שאין כמעט הבדל בין המגדרים בסטטיסטיקה של הנפגעים עד גיל 16. יודעים שהקלישאות – רוב הפוגעים בילדים הם פדופילים, פגיעה מינית רוצחת את הנשמה, כל פגיעה מולידה פוסט טראומה, גבר לומד להגן על עצמו, הוא חזק יותר וצריך להיות מסוגל לטפל בכל מצב – לא היו נכונות אף פעם. הרבע הראשון של המאה ה-21 מאחורינו, ועדיין, הבושה והבורות כאש תמיד.

אם יש מה ללמוד מחיינו פה בשנים האחרונות זה שבני אדם מסוגלים לאכזריות המחרידה ביותר וגם לחמלה המאפשרת ביותר. המפגש הקולי עם גברים (גם נשים מתקשרות לא פעם לקו שבו עונים גברים) שמבקשים מילים למה שקרה להם, שמחפשים להבין את התגובה שלהם או את היעדרה, שמצאו את התעוזה להציץ מבין האצבעות אל חשכת הבעתה שהיא אובדן מוחלט של שליטה, אינות וכאב, המפגש הזה לא מבטיח מרפא או פתרון, כמו שהיינו, גברים, שואפים לספק, להרכיב ולחזק. אך הוא לא פעם צעד ראשון אל מקום מואר יותר, אל אפשרות של הקלה, שחרור.

המתבגר המהוסס, שהתברר בהמשך השיחה כצעיר רהוט ורגיש, הגיע לבדו לתובנות מרהיבות, מצא את משענות התמיכה שהוא מעדיף ואפילו הצליח לצחוק דרך הדמעות לפני שנפרדנו. הגבר המבוגר, שמאוחר מדי מבחינתו מצא את המקור לקושי שלו באינטימיות, לקוצר הרוח שפרע את יחסיו עם העולם, מצא דרך אולי להספיק להתפייס עם עצמו. הדתל"ש הנסער ניסח לעצמו דרך פעולה וגם הבין שלא פחות מהשליחות שגזר על עצמו, יש לו נפש לטפל בה וכאב שמעשים לא ירפאו.

גברים כל כך שונים זה מזה מדברים איתנו. מבחינת גיל, אמונה, נטייה מינית, הזדהות מגדרית, נאמנות פוליטית, ארץ מוצא, לאום, תבונה ורגישות. הם אנחנו. הדרך היחידה להחלים – שלהם, של החברה שבה קורים הפשעים ושבה מתאפשר חסד – היא בחיבור, במילים, בערבות שלנו לאנושיות שלנו. לכן זאת זכות גדולה להמתין לשיחה מהם. מכם.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"