סיוט של חורף

עם יד על הלב, גם אם ממש נתאמץ קשה לומר שארצנו הקטנטונת היא ארץ חורפית: נכון פעם היו כאן חורפים אמיתיים עם גשם, שלוליות וריח הדרים אבל מאז עברו רק מעט מים בירקון – וגם אלה עכורים. איכשהו במסגרת המשחק 'מזג האוויר השתגע' באירופה הכל לבן ואילו אנחנו נשארנו עם חמסינים בדצמבר, חורף סמלי בן יומיים בסך הכל ומפלס כנרת נמוך במיוחד שמתחרה ככל הנראה עם זה של ים המלח.

כאחת שדגמה כמה חורפים בארצות שמעבר לים, קשה עד בלתי אפשרי להימנע מהמשוואה: שם קר (מאוד) ואצלנו חם ביום וקר בבוקר ובלילה. החמימות היחסית לא מרתיעה את המיקרובים למיניהם והללו תוקפים מכל הכיוונים: פעם בבטן, פעם באף ופעם בגרון, בלופ בלתי נגמר שסובלים ממנו בעיקר קשישים וילדים קטנים.

לא עוצמת עין בלילה

וכך אני מוצאת את עצמי כל שבועיים בערך מודדת חום לבר, תוקעת נרות להורדתו, שמה טיפות אף ועיניים בדם, יזע ודמעות – בעיקר שלה, ומתמודדת עם היותי אם ואחות לעת מצוא, בלי עזר כנגדי. הרגעים הללו בהם בר מתעוררת באמצע הלילה קודחת מחום, 40 מעלות בצל, וחוץ ממנה רק אני בבית, אני מרגישה ביתר שאת את הקושי בהורות יחידנית, גם אם מדובר בבחירה שלי.

הלילות נטולי השינה, ימי העבודה האבודים והעיניים הטרוטות תמיד, מזכירים לי שוב ושוב שאני האמא, האבא הדוד והדודה. ברגעים כאלה (03:00בלילה למתעניינים) כל צער העולם מונח על כתפייך: האחריות היא עלייך: לתת לה אקמולי או נורופן? מתי היא קבלה בפעם האחרונה? ורק שלא אטעה במינון ואתן לה מנת יתר חלילה – דבר שקרה לי פעם אחת כשנתתי לה עוד קצת מהתרופה וכמעט שדהרתי איתה לחדר המיון.

אבל המחלות שלה שהן תוצאה ישירה של השנה הראשונה בגן, הם כאין וכאפס לעומת שלי; מדי פעם אני מקבלת בירושה כל מיני מיקרובים שמגיעים מהגן יחד עם בר, ועכשיו לכו תנסו לטפל בבת שלוש אנרגטית שתחביביה העיקריים בשלב זה מסתכמים בכמה כללי בסיס, ביניהם "פזר כפי יכולתך", "גע בכל דבר" ולקינוח "שגע את אמך בכל מיני תעלולים שתכליתם להוציא אותה מהמיטה ויפה שעה אחת קודם". אותה לא מעניין החום הגבוה, כאבי הבטן, האף הסתום או גרוע מזה דולף. בדחילו ורחימו אני משתרכת בבית בשיער פרוע ואף אדום וממלאת אחר פקודותיה של הגברת, כשכל רצוני זה להישאר במיטה וליהנות "מיקיצה טבעית".

מוסר השכל לאמהות העתיד

בימים כאלה, והנה מגיע הוידוי בה' הידיעה, אני מקללת את עצמי על כך שלא ממש טרחתי לחפש פרטנר להורות. ולכן בנות מכאן יוצאת הבשורה: החלטתן שהגיע הזמן להביא ילד לעולם? יופי שיהיה במזל. השתדלו רק למצוא פרטנר אם לא לזוגיות לפחות להורות משותפת.

ושאף אחד לא יבלבל לכן את המוח בטענה ש"עדיף לבד" או לחילופין הטיעון המנצח ש"ככה רק את תחליטי איך לגדל את הילד", השאלה מי רוצה בכלל להחליט לבד? הרי אין דבר קשה מזה: לפעמים מדובר בהחלטות הרות גורל, ולכן אם לא קשה לכן, תזיזו את ישבנכן הענוג ותתחילו לעבוד.