סטייליסטית מלידה

לשירה נחמיאס היו תמיד טעם טוב וזיקה לאמנות. היא למדה עיצוב ופרויקט הסיום שלה הוצג במוזיאון רמת גן, למדה סטיילינג, פתחה עסק עצמאי והיום היא עוסקת בעיצוב אירועים וחלונות ראווה ועושה פרסונל שופינג. קבלי השראה מבחורה שאף פעם לא נתנה להתמודדות עם ניוון שרירים למנוע מבעדה להגשים את החלומות.

שמי שירה נחמיאס ואני סטייליסטית. נולדתי לפני 28 שנים ברחובות ובגיל צעיר מאוד משפחתי ואני עברנו לצפון, לקיבוץ גדות. אני סובלת מ-SMA – מחלה ניוונית שכיחה יחסית, שמועברת בתורשה כששני ההורים נושאים גן פגום (1 מתוך 40 איש הוא נשא של הגן הפגום). בגלל המחלה אני מתניידת בכיסא גלגלים אבל כשמכירים אותי שוכחים מהר מאוד שאני נכה. אני לא עושה מזה עניין ורואה את הנכות שלי רק כשאני מסתכלת במראה. גדלתי במשפחה רגילה ויש לי שתי אחיות, אח ואח מאומץ (כולם בריאים). למדתי בבית ספר רגיל ואף פעם לא עשו "סיפור" מהנכות שלי. בני המחזור שלי התייחסו אלי כשווה בין שווים. האהבה לאמנות התפתחה אצלי בגיל צעיר, כנראה גם כי אמי מצרפת ואבי מדנמרק ובבית תמיד שמו לב לכל פרט עיצובי, למשל לאבזמי הנעליים. כבר כילדה אהבתי להתלבש שונה. תמיד שאלו ממני בגדים ותמיד ייעצתי לסובבים אותי איך להתלבש, דבר די יוצא דופן בקיבוץ. בתחילת כיתה י"א הבנתי שאמנות ועיצוב טבועים בי ולמדתי אמנות כמקצוע מוגבר, יחד עם כימיה וביולוגיה.

לאחר שסיימתי ללמוד ישבתי שנה בבית וניסיתי להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי. ידעתי שאני רוצה להמשיך בתחום האמנות ולהתמקד בעיצוב אופנה. אספתי מידע ובדקתי מספר בתי ספר, אבל התברר שאף אחד מהם לא נגיש לנכים. זו בעיה שכל נכה נתקל בה פעמים רבות וזה מקשה עלינו מאוד. בסוף החלטתי ללמוד עיצוב כללי בקמרה אובסקורה. גרתי בגבעתיים ומאוד אהבתי ללמוד. מפני שהכל היה נגיש, הנכות שלי לא שיחקה תפקיד. לפרויקט הסיום עיצבתי אתר אינטראקטיבי ובו קורות החיים שלי. בעמוד הבית מופיעה תמונה של כף היד שלי עם קו החיים וכל לחיצה מובילה לפרק אחר בחיי. העבודה זכתה לשבחים והוצגה אחר כך במוזיאון רמת גן.



לומדת מהניסיון

כמו שתמיד ידעתי שאעסוק בעיצוב, ידעתי גם שאהיה אדון לעצמי. עבדתי כפרילנסרית ועסקתי בעיקר בעיצוב גרפי, אבל המגע והתקשורת הישירה עם אנשים חסרו לי. החלום ללמוד עיצוב אופנה התחזק, והחלטתי לנצל את העובדה שיש לי דרכון צרפתי ושאני דוברת את השפה וללמוד בצרפת. איתרתי את בית הספר הטוב ביותר לעיצוב אופנה ויצרתי איתו קשר, אבל מכיוון שמדובר בבית ספר פרטי, לא הצלחתי לגייס את שכר הלימוד האסטרונומי. זה העציב אותי מאוד, אבל החלטתי שאם אי אפשר להשיג את הכי טוב בחו"ל, אשיג את הכי טוב בארץ. ישבתי עם חנה לוקצקי, חברת ילדות מהקיבוץ, ושקלנו מה לעשות. חיפשנו באינטרנט בתי ספר לסטיילינג והחלטנו להירשם לעבודי קריאייטיב. אני מאמינה שסטיילינג הוא דבר שנולדים איתו. אפשר וצריך לפתח את הכישרון ולהעמיק אותו, אבל הבסיס צריך להיות שם, ולי היה אותו. לכן החיבור לתעשייה היה חשוב לי יותר מתכנית הלימודים. מלבד זאת, אני מאמינה שלומדים הכי הרבה מהניסיון. הבנתי די מהר שתחום האופנה הוא פיזי מאוד, ולא אוכל לעבוד בו לבד. כבר אחרי חודשיים בעבודי חנה ואני התחלנו לעבוד יחד. החיבור בינינו נהדר ואנחנו משלימות אחת את השנייה, וכשיש ויכוחים בסוף מישהי משתכנעת.

הפרויקט הראשון בבית הספר היה לעצב פרסומת לבקרדי בריזר בהשראת צייר מפורסם. בחרתי ברקדנית בסגנון דגה. הצלם גל חרמוני, שצילם את הפרסומת, התלהב וביקש שנצטרף אליו להפקת אופנה. בהמשך עיצבנו גם חתונה (עיצוב שמלה, שיער והאירוע עצמו), תצוגת אופנה ועוד. השאיפה שלנו היא להיכנס לטלוויזיה, אבל שם צריך קשרים ולא רק כישרון.

להדגיש את היתרונות בעזרת סגנון

החברה של חנה ושלי נקראת Per Se שפירושו בצרפתית "כשלעצמו", "במצבו הבסיסי". אנחנו עוסקות בכל תחומי הסטיילינג – מעיצוב אירועים וחלונות ראווה ועד לסטיילינג אישי ופרסונל שופינג. בעקבות ההתעסקות בסטיילינג אישי הבנו שבמקרים רבים דימוי הגוף של אנשים לא תואם את המציאות, ושהנושא כולו טעון מאוד.



שמנו לב שאנחנו מתעסקות בחיצוניות אבל התוכן והפנים חסרים לנו ולכן הלכנו ללמוד קוצ'ינג. דרך הקוצ'ינג למדנו מה להגיד ואיך לגשת ללקוחות מבלי לעורר התנגדות, כי לכולם יש רגישות כזו או אחרת בנוגע לגוף. תפקידי כסטייליסטית אישית הוא להכניס את הלקוחות לפרופורציה, להראות להם את החלקים היפים בגוף ולהדגיש אותם. הפרסונל שופינג משלים את החוויה כי זו לא חוכמה רק לדבר מבלי להראות איך לבצע את השינוי. כשמישהי חושבת שיש לה רגליים שמנות ובגלל זה לא לובשת חצאיות, לא מספיק שאסביר לה שרק הירכיים עבות ושהחלק התחתון של הרגליים שלה מאוד יפה. אם אני לוקחת אותה לחנות ומראה לה חצאיות ושמלות מתאימות מבחינת אורך וגזרה, פתאום הדברים מתחברים למציאות.

עצמאית בעיר הגדולה

אני אוהבת את המקצוע שלי ולרוב זוכה ליחס מקצועי וענייני. לעיתים נדירות אני מקבלת תגובות לא ענייניות, אבל הן נובעות בעיקר מחוסר מודעות, לא מרוע. אני מתגוררת במרכז תל אביב ומשתדלת להיות עצמאית ככל האפשר, אבל מפריע לי שאין נגישות לנכים בכל מיני מקומות.

יש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי להקל על נכים מבלי לפגוע בציבור. אפשר, לדוגמה, לשנות את התקן לגובה של מפסקי התאורה בבתים ולהנמיך אותם כדי שגם נכים יוכלו להדליק את האור בעצמם. שאר האנשים לא ייפגעו מכך אבל אנחנו, הנכים, נהייה עצמאיים יותר. ייתכן שלי זה מפריע יותר מפני שגדלתי בסביבה רגילה ובחברת אנשים שאינם נכים, אבל פעמים רבות חוסר הנגישות דורש ממני להיעזר באחרים ומונע ממני לתפקד בצורה עצמאית. 99 אחוזים מהקושי שלי נעוצים בתחום הפיזי. כסטייליסטית מקצועית חשוב לי להבהיר שהכל בראש ושכולם יכולים להיראות ולהרגיש טוב, גם מבפנים וגם מבחוץ. שינויים בלבוש ובמראה יכולים להביא לשינוי ענק בגישה ובחיים.

 

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN