סוף ההריון תחילת ההורות

21 בדצמבר, יום ההולדת שלי. מיכל כבר יצאה לחופשת הלידה שלה שבועיים לפני כן, בעיקר בגלל שהיא הרגישה שכבר כבד לה. הרופא שטיפל בה לאורך כל ההריון אמר לה שאמנם לחץ הדם קצת גבוה, אך אפשר לחכות עוד עשרה ימים ואז ליילד. אבל ביום ההולדת שלי היא החליטה שהיא מעוניינת בחוות דעת נוספת של רופא פרטי, כדי להיות רגועה ובטוחה עד סוף ההריון.

באותו היום מיכל לקחה אותי לארוחת צהריים, ואחר כך למסאז' מפנק, ומשם – היישר לקליניקה של הרופא הפרטי, שבינתיים הסתבר לי שהוא היה שכן של הוריה של מיכל, והוא מכיר אותה מגיל אפס. זה לא מנע ממנו לגבות מאיתנו דמי ביקור (יקרים להחריד) כמו אחרוני המטופלים, אבל נראה לכם שאני מסוגל להתעסק עם אישה מודאגת בחודש התשיעי להריון?

תחגגו – ולכו ללדת!

אז הגענו למרפאה. אחרי סמול טוק קליל של שכנים לשעבר מיכל הסבירה לו מה העניין. הוא הקשיב בסבר פנים רציני ואחר כך בדק את מיכל באולטרא סאונד. למיכל הייתה לאורך כל ההריון בטן קטנה בהרבה ביחס לנשים אחרות בגיל ההריון שלה, והמומחה העריך כי הקטנטונת שלנו שוקלת בסביבות ה-2.7 ק"ג. סביר. אבל אז הוא הטיל את הפצצה כשאמר שבגלל לחץ הדם הגבוה הוא ממליץ לנו לא לבזבז יותר מדי זמן וללכת ללדת.

מיכל הייתה בשבוע ה-37, אבל הפרופסור הסביר שזה לא ממש משנה, שהעוברית בשלה ללידה ושהיא לא תגדל בצורה דרסטית בשלושת השבועות שנשארו. "לכו עכשיו לחגוג את יום ההולדת שלך", הוא אמר לי. "תאכלו טוב, תשתו, תבלו, ואז לכו הביתה, תכינו תיק, וסעו לבית החולים, שם מיכל תקבל זירוז". באותו הרגע הבנתי שהנה, זה ממש קרוב, ועמדו לי דמעות בעיניים. עשינו את מה שהרופא אמר. יצאנו למסעדה נחמדה לחגוג יחד עם משפחתי, ובאמת הייתה מין תחושה באוויר שזו חגיגה כפולה. כולם התרגשו בטירוף. הלחץ של מיכל התחלף בציפייה אדירה.

היה זה יום ארוך, והחלטנו לישון טוב לפני שהתעוררנו מוקדם בבוקר כדי לנצח את הפקקים ולהתייצב בחדר המיון. האתר שנבחר: בית החולים בלינסון, וזאת מכיוון שהפרופסור שהפנה אותנו היה גם מנהל מחלקה בכיר שם. במיון מיכל עברה את כל הבדיקות הרגילות, ואחד המתמחים מלמל שהוא לא מבין למה ליילד עכשיו, כי לחץ הדם ירד, אבל "אם הפרופסור אמר, אז הפרופסור אמר".

עושים מה שהפרופסור אמר – מיכל בחדר היולדות. צילום: רועי כהן

הפולניות באות

מיכל אושפזה במחלקה לאם ולעובר כדי להתחיל לקבל את הזירוז, אבל המחלקה הייתה מלאה עד אפס מקום, וסירבנו לקבל מיטה במסדרון. חיכינו עד הצהריים שתתפנה מיטה בחדר, ורק אז מיכל קיבלה את הזירוז הראשון. השעות חלפו, ובינתיים מיכל הרגישה שההכנה לאינפוזיה שעשו לה מכאיבה לה מאוד. דיברתי עם אחות מבוגרת ומנוסה שאמרה שזה אמנם קצת מציק אבל שהנקב יושב מצוין על הווריד.

כאן נכנסה לתמונה אמא של מיכל. אנחנו מדברים כאן על פולנייה מהספרים, אמא שהמילים אהבה ודאגה רשומות על שמה. אמא שלא מוכנה לקבל לא כתשובה. היא ניגשה לאחות הוותיקה, שלדעתי נושקת לגיל 70 עם יותר מ-45 שנות ותק, ואמרה לה: "תראי, לי יש ניסיון. אני אומרת לך שזה לא יושב טוב על הווריד, ואני מבקשת ממך להוריד לה את זה או לסדר לה שיכאיב פחות".

האחות נדהמה ואמרה בכעס שאף אחד לא יגיד לה איך לעשות את העבודה שלה. אבל אם אתם חושבים שבזה נגמר העניין אתם טועים, וברור שאמא של מיכל ניצחה במאבק. הורידו למיכל את ההתקן ואפילו הסתבר שאמא שלה צדקה – נוצר לה שטף דם די רציני. מאוחר יותר הסתובבתי במחלקה וכשהאחות ראתה אותי היא אמרה לי: "איך אתה מסתדר עם האישה הזאת…". לא יכולתי שלא להגיב בחיוך.

מתחילים, טייק 1

השעות עברו, אבל אצל מיכל בבטן שום דבר לא התקדם. אחרי שש שעות מיכל קיבלה את הזירוז השני. הרופאים אמרו לי שאם משהו יתחיל לזוז זה יהיה רק בבוקר למחרת, ושכדאי לי לנוח בבית לכמה שעות. היה כבר לילה, אז באמת הלכתי קצת לאגור אנרגיה. אבל לא להרבה זמן. בחמש לפנות בוקר מיכל התקשרה ובישרה לי שירדו לה המים והתחילו קצת צירים.

למרות שהייתי גמור מעייפות קפצתי כמו מלוע של טיל להתקלח ומשם ישר לאוטו. נראה שהגעתי מהבית שלנו בנתניה עד בילינסון בפתח תקווה בתוך פחות מחצי שעה מהרגע שמיכל התקשרה, וזה כולל את המקלחת. אני רק מקווה שאף אחד במשטרת התנועה לא קורא את הטור הזה…

אבל מסתבר שמיהרתי לחינם. אני כל הזמן הייתי בטוח שמהרגע שהמים יורדים זה רק עניין של דקות עד הלידה, אבל כנראה שממש לא הקשבתי בקורס הכנה ללידה (המיותר) שהיינו בו, כי מירידת המים חיכינו עוד קצת פחות מ-24 שעות עד הלידה עצמה. היו אלו 24 שעות לא קלות אבל גם מאוד מיוחדות, מתוך ידיעה שהנה, עכשיו זה באמת קרוב. מיכל קיבלה ציר כל חמש דקות בערך, והסתובבנו ברחבי המחלקה כדי להעביר את הכאב. למרות ירידת המים והצירים, עדיין הפתיחה הייתה מזערית ולכן נאלצנו להמתין עוד ועוד.

לבסוף באה האחות ואמרה: אתם יורדים לחדר לידה. תוך שניות האדרנלין אצלי קפץ והתחלתי להעמיס את כל הציוד. רק באותו רגע הבנתי שמיכל למעשה הביאה את כל הבית איתה לבית החולים: תיק קיטבג עצום, תיק גב מפוצץ בדברים מיותרים ועוד בערך 57 שקיות שבכיף הייתי מעיף לפח. הגענו לחדר הלידה, שהיה מרווח, גדול וביתי. גם שם המיילדות לא כל כך הבינו למה הורידו אותנו אליהן כשבקושי יש פתיחה, ואפילו חשבו להחזיר אותנו חזרה למחלקה, אבל מיכל, באמצע ציר, אמרה לרופא בפנים זועפות שאין סיכוי שהיא חוזרת. הוא נבהל והחליט שנישאר.

טיפול פסיכיאטרי אחותך!

בתוך שעתיים התחלפו לנו שלוש מיילדות. השתיים הראשונות היו חמודות ומבינות, אבל המיילדת השלישית, שלא אנקוב בשמה, נכנסה לחדר, ובלי להציג את עצמה, בלי להגיד שלום ובלי לתקשר עם מיכל בצורה ראשונית ורגועה כבר הורתה לה: טוב, תסתובבי לשם, תעשי את זה, תרימי את זה וכו'. אני ממש לא אהבתי את זה אבל החלטתי לשתוק. בינתיים.

מיכל, שהתחילה קצת להירגע מהשקט ששתי המיילדות הקודמות שידרו לה, התחילה שוב להילחץ. המיילדת בקושי תקשרה איתה, רק נכנסה לתעד את הנתונים מהמוניטור. אחרי שעתיים לחץ הדם שלה חזר להיות גבוה והמיילדת, שאמורה להיות סוג של מלאך שומר עבור היולדת, אמרה לי את הדבר הבא: "טוב, אשתך צריכה דחוף טיפול, זה לא יכול להיות הלחץ הזה". חשבתי שאני לא שומע טוב, או שאולי העייפות מכריעה אותי. "מה אמרת?!" שאלתי אותה. "כן, אני אומרת לך את זה רק מבחינה מקצועית, אחרי שתלדו היא חייבת לעבור טיפול".

הסתכלתי עליה כמה שניות, בינתיים במוח שלי התנהל מאבק עיקש בין החלק הרגוע אצלי לחלק המרוקאי ובסוף הוצאתי את התגובה הבאה: "תקשיבי לי טוב. את המיילדת שלה, ובמקום להרגיע אותה זה מה שיש לך להגיד?! אני לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה, את עכשיו יוצאת מהחדר הזה, וכדאי לך מאוד שאני לא אראה את הפרצוף שלך שוב!". מייד אחר כך ניגשתי לאחראית על המיילדות. לידה היה הרופא הבכיר ומיילדות נוספות. סיפרתי להם מה קורה, והם די היו בהלם. הרופא הגיב בעצבנות. המיילדת הראשית הבטיחה לי שתוך חצי שעה המשמרת ממילא מתחלפת והיא תדאג לשבץ לנו את המיילדת הכי טובה שיש לה. למרות הלחץ, מיכל לא עשתה סצנות, וצלחה את הצירים בשקט מעורר קנאה.

ואז הגיעה ימית

מאז באמת לא ראיתי יותר את המיילדת המעצבנת, ובעשר וחצי בלילה נכנסה אלינו מיילדת חדשה. היא כנראה עודכנה מהמיילדת הראשית על העניינים, היא נכנסה ואמרה: "היי מיכלי, אני ימית, אני אהיה איתך עד הרגע שהקטנטונת שלך תצא החוצה ומעכשיו הכל יהיה אחרת". היא המליצה לי לשים למיכל מוסיקה מרגיעה באוזניות והתחילה להכין את מיכל לקבלת אפידורל. הרופאה המרדימה הייתה גם היא סימפטית מאוד ותוך שעה מיכל נרגעה, לחץ הדם חזר להיות תקין והיא אפילו נרדמה קצת.

מתחילת היום אמרתי לאמא של מיכל שההימור שלי הוא שהלידה תהיה בשתיים בלילה. לא הייתי רחוק. באחת בלילה ימית ביקשה ממני להביא לה את שמן השקדים שהבאנו ואמרה למיכל: "את יודעת מה, בואי נעשה קצת תרגול". היא הסבירה לה איך להרים את הרגליים ואיך לתזמן את הלחיצות. מיכל החלה ללחוץ, ולמרבה ההפתעה הראש של הפצפונת שלנו כבר החל לבצבץ. ימית קרצה לי ואמרה למיכל "יופי, אני רק אארגן כמה דברים וננסה לתרגל שוב". הבנתי שה"ארגון" הזה הוא ההכנה האחרונה באמת לקראת הלידה. בתור אחד שסרב בתוקף לראות עד היום לידות בטלוויזיה, הפתעתי את עצמי כשלא הזיז לי בכלל המחזה המדהים שראיתי עד כה. זה היה נראה לי הכי טבעי והכי מתבקש בעולם. לאמא של מיכל היה מאוד קשה לראות את מיכל בכאבים, והיא התנהגה כאילו הצירים כואבים גם לה.

24 בדצמבר 2011, 1:19 בלילה

ימית חזרה עם ערכת הלידה והחלה לעטוף את עצמה ואת הרגלים של מיכל. יוצאים לדרך. מיכל לחצה פעם אחת, לחצה פעם שנייה, פעם שלישית. וכל זה ברוגע מדהים, בלי צעקות, כשברקע היולדות מחדרי הלידה הסמוכים מדברות עם אלוהים מרוב כאב. עכשיו כבר ראיתי כמעט את כל הראש של הקטנה בחוץ. ימית אמרה למיכל: "עכשיו יתחשק לך ללחוץ הכי הרבה, אבל אני מבקשת ממך לא ללחוץ בכלל". היא עשתה עוד סיבוב שימון אחד אחרון ובשעה 1:19 בלילה, ה-24 בדצמבר 2011, בין שישי לשבת, אמרה למיכל: "אוקיי, עכשיו תסתכלי עלי, ורק עלי!". מיכל הסתכלה, וכעבור שתי שניות המראה של ימית התחלף במראה של הקטנה שיצאה החוצה במלואה!

את הרגעים הבאים באמת שאני לא יכול לתאר במילים. אי אפשר. ימית הניחה את התינוקת שלנו על בטנה של מיכל, וכל הנוכחים בחדר למעט המיילדת התחילו לבכות כמו ילדים, כולל התינוקת שבכתה כמו תינוקת. אני הרגשתי כאילו בשנייה אחת הוטל עלי כישוף של התאהבות מיידית ונצחית, היא פשוט נראתה לי ממש כמו מלאך שיצא אלינו. הספקתי לצלם כמה תמונות של הפצפונת עם מיכל, ואחר כך ימית צילמה אותה איתי.

היא הייתה קטנה. מאוד קטנה. כשימית הניחה אותה על המשקל הבנו עד כמה – רק 1.987 גרם. זה קצת פחות מקילו אחד ממה שכל המומחים חשבו, מסתבר שכולם טעו. המיילדת אמרה שזה אומר שהיא תישאר בבית החולים עד שהיא תתייצב על ה-2 ק"ג, ושייתכן שמיכל תשוחרר עוד לפניה.

אחרי התאוששות קלה עליתי עם הילדה לתינוקייה, שם הכניסו אותה לאינקובטור, למרות שהיא לא פגה, כדי לשמור על חום הגוף. האחות האחראית ביקשה ממני לרדת חזרה לחדר הלידה כדי שהם יוכלו לעשות את כל הבדיקות, ואני כבר הרגשתי שאני לא מסוגל לעזוב אותה. ביקשתי עוד כמה שניות. נתנו לי. הסתכלתי בפנים הקטנות של הפלא הזה. עדיין היו עליה את נוזלי הלידה.

השפתיים שלה מלאות כמו השפתיים של מיכל ושלי. הפנים שלה עגולים וסימטריים, אף קטן וחמוד להפליא. למרות הערכת המשקל השגויה, היא יצאה כמו שהרופא הבטיח – רזה עם רגליים ארוכות ודקיקות. צבע העיניים שלה נכון להיום הוא ירוק, אבל אתמול הן היו כחולות, אז אין לדעת מה יהיה הצבע האמיתי.

חזרתי לגיבורה השנייה שלי. מיכל פשוט עברה את הכל בצורה כל כך מרשימה, שקטה, שלווה, היא הפתיעה אותי, האמת, ציפיתי להיסטריה. מאוחר יותר מיכל אמרה לי שגם אני הפתעתי אותה, ברוגע, בקור הרוח ובכך שניהלתי את העניינים כמו אב מנוסה. אחרי שעה מיכל הועברה להתאוששות ובינתיים ימית חזרה אלינו ואמרה שכל הבדיקות יצאו תקינות לחלוטין, ושהיא רק קטנה וצריכה לגדול. ימית נפרדה מאיתנו לא לפני שניגשתי אליה והודיתי לה בצורה הכי חמה וכנה שיכולתי – על הכל. היא חייכה ואמרה שהתענוג היה כולו שלה. העליתי את מיכל למחלקת היולדות, שם היא הלכה לישון אחרי 24 שעות מתישות אבל קסומות.

ההורים הטריים עם התינוקת שרק נולדה

ושמה בישראל…

ביומיים הבאים מיכל התאוששה ואף שוחררה מבית החולים, והקטנה שלנו בינתיים ירדה מעט במשקל, כמו שהאחיות ציפו ולכן נאלצה להישאר להשגחה. היה לנו קשה מאוד לחזור הביתה בלעדיה, אבל הימים האלו נתנו לנו זמן יקר להתארגנות נוספת ולדאוג לכל הדברים שצריכים להיות מוכנים בבית עבור הקטנה שלנו. בכל זאת, הגענו לבית החולים בכל יום השכם בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. חיתלנו אותה, האכלנו אותה, והתאהבנו בכל פעם מחדש.

בנוסף, ניצלנו את הזמן הזה כדי להחליט סופית על השם של הקטנה שלנו. למרות שההחלטה כבר התקבלה פחות או יותר בזמן ההריון, רצינו להיות בטוחים בשם, ולוודא שהוא מתאים לפצפונת, למראה שלה. לא שאני חסיד גדול, אבל עשיתי כמה בדיקות נומרולוגיות על השם ביחד עם התאריך, ויצא שיש התאמה טובה. אחותי הקטנה, שירה, הציעה לנו לתת שם אמצעי, אולי משהו שמתאים לחג החנוכה שבו נולדה הקטנה. לבסוף הוחלט שהשם האמצעי, שאמנם לא יבוא לידי ביטוי בשימוש יומיומי אך יופיע בתעודת הזהות, יהיה אור. השם הפרטי של הקטנה שלנו הוא השם שרצינו לאורך כל תקופת ההריון… תופים בבקשה…: גילי. גילי אור כהן.

מהרגע שהחלטנו על השם לא השתמשתי בו פעם אחת אפילו. תמיד יצא לי "גילגול", או "גילגולית", וזאת מכיוון שגילי שלנו יצאה עגולה כזאת והפגינה כושר התגלגלות מרשים גם במיטה הקטנה בתינוקייה. בכל פעם שאני מאכיל את גילי היא נועצת בי מבט בעיניה הירוקות, מבינה מי אני ומי אמא שלה. כבר מההתחלה גילי הפגינה קשיחות מרשימה. הייתי לצידה בחיסונים שקיבלה (מיכל לא יכלה לשאת את זה) והיא פשוט החזיקה לי באצבע עם היד הקטנטנה שלה ובקושי בכתה, באומץ מעורר הערצה, כמו אמא שלה.

גילי אור כהן. צילום: רועי כהן

בעצם, המסע רק מתחיל

האופי המדהים הזה בא לידי ביטוי כאשר כעבור רק חמישה ימים הוחלט לשחרר אותה מבית החולים הביתה. היא כבר עברה את שני הקילו שהייתה צריכה, וכל הבדיקות, תודה לאל, יצאו תקינות. התרגשנו כל כך לקחת אותה הביתה סוף סוף. כשהגענו הביתה, עשיתי לה סיור קטן בבית, הצגתי לה את כל החדרים וכמובן גם את החדר הקסום שמיכל עיצבה לה.

אני כותב את השורות האחרונות האלו במסע הקסום שעשינו, אני ואתם, הקוראים, כאשר בעוד חמש דקות אני אלך להאכיל את גילי שלי. זה היה ארוך, זה היה מרגש, זה היה מתיש, זה היה מדאיג, זה היה כיף. אני מחכה בקוצר רוח לגלות מה יטמון לי בחובו כל יום עם גילי ועם מיכל, כאשר אנחנו עושים את צעדינו הראשונים כמשפחה צעירה וחדשה.

הכירו את אבא של גילי: רועי כהן