סוד הדברים הנסתרים

השידה ממשיכה להמציא את עצמה כל פעם מחדש. השידה בראי הזמן
לדברי, בני דיקלר, מעצב תעשייתי ומרצה בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, השידה החלה את דרכה כארגז המשאות שהרומאים הסתובבו אתו וכבשו את העולם. "זהו ארגז שסוחבים אותו ארבעה אנשים, שעם הזמן קיבל גם רגליים. ככל שעלה הסטטוס של בעל הארגז, הייתה השידה שלו מעוטרת בפיתוחי עץ ומשובצת במתכות יקרות כמו כסף וזהב. בשלביה הראשונים היא הייתה תחתונה בלבד ושימשה לאחסון. השידות הראשונות נפתחו מלמעלה ורק מאוחר יותר הוסיפו להן מגירות חזיתיות".
דיקלר מספר שבתקופה הגותית החלו לצייר עליה גם קדושים על פי התפיסה המגדילה את דמותו של הקדוש ככל שמעמדו הדתי היה גבוה יותר. "בתקופה זו הציורים היו ללא עומק, כנהוג בתקופה הגותית. בתקופת הרנסנס התחילו לצייר ציורים עם פרספקטיבה ועומק. בתקופה זו הייתה פריחה לשידה והחלו לצייר עליה גם ציורי נופים, רישומים של מבנים ונושאים מגוונים. היא הפכה להיות פחות קדושה, והשימוש בה הפך יותר ויותר למעשה של חולין.
"השפעת המסחר עם סין ואיטליה, נתנה את אותותיה בשימוש בטכנולוגיות חדשות של צביעה בלכות בצבעים שונים", מסביר דיקלר. "לדוגמה, בסין משתמשים בצבע שחור, ולכן חלק מהרהיטים נצבעים בשחור עם תוספת לכה. טכניקה נוספת הובאה מדמשק, ומה שמאפיין אותה הוא גילוף עדין ושיבוץ של צדפים וצורות גיאומטריות עם מוטיבים אסלאמיים. בתקופת הבארוק נעשה שימוש בשידות בעצים איכותיים ובפורנירים מיוחדים כמו דובדבן. עם הזמן הוסיפו לשידה גם אלמנט נוסף – ארון עליון. הוא צר יותר, לא רחב כמו השידה ויש בו מדפים. במקרים מסוימים האלמנט העליון קיבל גם דלתות זכוכית או דלתות רגילות. תהליך זה הוא שמבשר את התפתחות הארון בן זמננו".