סוד הג'נטלמן המושלם

פילסתי את דרכי במעבר המטוס לכיוון שורה 22. ישבתי במקומי ושלפתי את הספר שהבאתי, אבל לא הצלחתי לקרוא מאומה. השיחה מצדו השני של המעבר משכה את תשומת לבי

88 שיתופים | 132 צפיות

שתי הצעירות שישבו לצדי באולם ההמתנה בשדה התעופה באטלנטה התלחשו וצחקקו. אחר כך החלו לדבר בקול רם קצת יותר, ואי אפשרהיה שלא לשמוע את השיחה שניהלו. הן קראו זו לזו בטי ואנה והסכימו שהגבר שניצב ליד שער העלייה למטוס נאה מאוד. אחת מהן ציינה שאפשר לראות שיש לו המון כסף. היא אמרה שקל לזהות דברים כאלה, בדרך כלל לפי מראה הנעליים, ושלו פשוט מושלמות.

מן המקום שבו עמדתי לא יכולתי לראות את נעליו של הגבר בחליפה הכחולה, אבל היה אפשר להבחין בנקל שהוא נאה מאוד, מהסוג שמושך מבטים של נשים בכל מקום. באופן טבעי אני לא סובל גברים כאלה. הם מגיעים עם יתרון עצום שמשרה עליי דיכאון קליני. איפה אני ואיפה הם. איפה קונים אלגנטיות כזאת? לי אפילו חליפה כחולה אחת אין בארון.

בטי, הצעירה יותר, שלבשה חצאית קצרה, משכה את תשומת לבו של הגבר. הוא סובב לעברן את ראשו וחייך, מחווה תנועה קלה שאומרת "נעים לפגוש אתכן". שתיהן צחקקו. כעבור רגע החלו הנוסעים לעלות למטוס והגבר בחליפה הכחולה נעלם ראשון בשער היציאה, צמוד לשני מלוויו הלבושים בחליפות אפורות.


באופן טבעי אני לא סובל גברים כאלה. אילוסטרציה: Photos to go

"הוא שוב מתחיל"

פגשנו אותו כמה דקות לאחר מכן, כאשר פילסנו את דרכנו במעבר המטוס. הוא כבר ישב במושב ליד החלון בשורה 22. התברר שבשמונה השעות הקרובות אנחנו יושבים יחד – החליפה הכחולה המעצבנת ליד החלון, בטי לצדו, אנה במעבר, ואני, רצה הגורל, בדיוק באותה שורה, מצדו השני של המעבר. שני הצעירים בחליפות האפורות ישבו בשני המושבים שלידי ולא הוציאו מילה. שלפתי את הספר שהבאתי, אבל לא הצלחתי לקרוא מאומה. השיחה מצדו השני של המעבר התפתחה במהירות עוד לפני שהמטוס המריא. הגבר הסביר שקוראים לו ג'ורג' והתעניין מה הן עושות ואיך בילו באטלנטה.

מיזוג האוויר במטוס פעל במלוא העוצמה, וג'ורג' פרש על עצמו עוד לפני שהגיעו את שמיכת הצמר המשובצת של חברת התעופה. הוא נראה כמי שהתכונן לשינה ארוכה, אלא שהשיחה עם הגברות עניינה אותו הרבה יותר. כאשר שאלו במה הוא עוסק, סיפר להן בצניעות מסוימת שהוא איש עסקים שפרש לאחרונה ומקדיש את רוב זמנו לאיסוף יצירות אמנות ולנסיעות ברחבי העולם. לאחר ההמראה סיפר שהוא בעליה של טירה קטנה לא הרחק מאדינבורו. הן מוזמנות כמובן לבקר. אם ירצו, ישמח לשלוח את אחד הנהגים שלו כדי להביא אותן. בשלב הזה שמתי לב שאחד הצעירים שישב לידי דחק במרפק בזה שליד החלון, הניד את ראשו לעבר ג'ורג' ואמר "הוא שוב מתחיל". השני משך בכתפיו, סידר את הכרית ונרדם.

כאשר נחתנו מיהרו הצעירות לקום, לקחו אתהתרמילים שלהן, נפנפו לג'ורג' בעליזות והבטיחו לבוא לטירה בסקוטלנד, אולי כבר בשבוע הבא. לאחר שנעלמו במעבר המטוס, אמר אחדהצעירים שלצדי, "הן לא צריכות למהר כל כך. יש סיכוי טוב שבעוד 15 שנה יוכלו לפגושאותו בטירה המחורבנת הזאת".

הסקרנות ניצחה. "מה פירוש?", שאלתי.

"רואה את זה בחליפה הכחולה? קוראים לו דניאל, ואיך שאנחנו יורדים מהמטוס אנחנו מוסרים אותו למכונית שעומדת כאן ממול עם הסורגים. הוא הולך ל-15 שנה בפנים, בכלא הכי שמור באנגליה. לפני שלוש שנים הוא הרים באמסטרדם שני ציורים ששווים מיליונים, רמברנדט או משהו כזה. שיגע אותנו עם טיסות סביב העולם יותר משנתיים. אבל יש גבול לכל תעלול".

ג'ורג', או דניאל, הביט בו בחיוך ואמר, "תודה. יצאתם גברים שלא אמרתם כלום לבחורות". אחר כך ביקש שיפתחו את האזיקים שקשרו אתידו השמאלית למושב והתמתח.