שורדת השבי סהר קלדרון מדגמנת לראשונה: "רוצה לצמוח מהכאב"

"הגוף אולי חזר, אבל הנפש עוד מתמודדת", אומרת בגילוי לב שורדת השבי סהר קלדרון, כמעט שנתיים אחרי שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז, כשהייתה רק בת 16 וחצי – יחד עם אביה, עופר קלדרון, ואחיה הצעיר, ארז. "יש ימים קלים יותר ויש ימים שפשוט קשה לנשום, אבל אני בוחרת להמשיך – בשבילי ובשביל החיים שעדיין מחכים לי".

>> הסיפור מאחורי החולצה המרגשת של דניאלה גלבוע – ואיפה אפשר לקנות אותה
>> אמו של החטוף אלון אהל: "אני יודעת שהוא יחזור אלינו חי"
>> מיכל לובנוב בציון שנה לרצח בן זוגה: "אלכס השאיר לי את המתנה של החיים

קלדרון בוחרת באומץ הזה מדי יום מחדש – בחיים האישיים שלה וגם מול המצלמה כדוגמנית עולה. היא צעירה, יפה, מרשימה ורגישה עד מאוד. על סט הצילומים של E WEAR, מותג האופנה החדש מבית המעצבת עדן כהן, ניכר שהיא עדיין נושאת בתוכה את הכאב האדיר מאז אותה שבת ארורה, השבעה באוקטובר. היא מזכירה לכולנו שישנם עדיין 48 חטופים – חיים וחללים – הכלואים במנהרות החמאס, נתונים בסכנת חיים מיידית וחייבים לחזור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. ובכל זאת, לצד הכאב, היא מתעקשת להפיץ חיוכים, להיות אופטימית ולהאמין בטוב.

את נשמעת אופטימית אחרי הכל.
"אני רוצה לחלום ולעבוד ולהצליח. אני רוצה לבנות את עצמי, להראות שאפשר לקום גם מהמקומות הכי קשים, לצמוח מתוך הכאב ולהפוך שבר לאור. אני לא יודעת לאן החיים יובילו אותי, אבל אני יודעת שאני רוצה להאיר – אם זה דרך הדוגמנות או דרך הסיפורים".

העשייה שלי נותנת לי כוח, אבל היא גם תזכורת שיש לי קול, ושאני יכולה להשתמש בו כדי להזכיר שהחזרת החטופים היא לא עניין פוליטי – היא עניין אנושי, בסיסי, מהלב"

בבוקר השבעה באוקטובר הייתה סהר בביתו של אביה, עופר קלדרון, שהוחזק בשבי במשך 484 ימים. עופר והדס קלדרון התגרשו שנה קודם לכן; הדס, ששהתה בביתה, ניצלה – וכך גם רותם, אחיה של סהר, שהיה בדירתו בשכונת הצעירים בקיבוץ. אחותה הגדולה גאיה, שגם היא דוגמנית, שהתה אז בתל אביב.

הגורל האכזר של אותה שבת שחורה לא פסח גם על סבתה, כרמלה דן, ועל בת דודתה נויה – ילדה קסומה על הרצף האוטיסטי, שהתארחה בביתה. גופותיהן זוהו רק לאחר 18 יום. סהר ואחיה ארז, היום בן 14, הוחזקו בשבי במשך 52 ימים.

"אני ילדה של אימא ואבא", מגלה סהר, "אולי קצת יותר של אבא. אבל באופי יש לי הרבה דברים שקיבלתי מאימא, הדס – שהיא אימא לביאה, אישה שעומדת על שלה ולא מוותרת. יש משהו בחיבוק שלה, חזק ומלא עוצמה, ואני דומה לה".

הדס קלדרון התגלתה כבר בתחילת המלחמה כלביאה אמיתית – אישה עשויה ללא חת, שנאבקה בכל במה אפשרית למען החזרת בני משפחתה. כשסהר שוחררה מהשבי במסגרת עסקת החטופים הראשונה, היא נאלצה להותיר את אביה מאחור – פרידה קשה מנשוא. עם חזרתה עצרה הכול והתמסרה למאבק להשבתו מן השבי.

יבוא היום שבו תדבר על הימים בשבי, אך הזמן לכך עדיין לא הגיע. בינתיים היא אומרת: "בהתחלה כעסתי. התאכזבתי. אחרי כל מה שעברתי, לא היה פשוט לקום, אבל לקחתי החלטה להתרומם מהתחתית – ואני בדרך הנכונה. התקווה היא הדבר שהחזיק אותי בשבי, והיא זו שהרימה אותי למעלה".

חשבת שיעברו שנתיים ועדיין יהיו לנו חטופים בעזה?
"לא. גם עכשיו, כשאני נמצאת ביום צילום, בלב העשייה והיצירה, המחשבות על החטופים לא מרפות ממני. קשה באמת להיות נוכחת, כשבלב יש כאב מתמשך מהידיעה שיש עדיין אנשים שלא חזרו הביתה. גם מהקיבוץ שלי. אנשים שאני מכירה. משפחות שלמות מחכות כל כך הרבה זמן לרגע שבו הדלת תיפתח והחיבוק יגיע. העשייה שלי נותנת לי כוח, אבל היא גם תזכורת שיש לי קול, ושאני יכולה להשתמש בו כדי להזכיר שהחזרת החטופים היא לא עניין פוליטי – היא עניין אנושי, בסיסי, מהלב. אני לא שוכחת אותם, גם כשאני מחייכת למצלמה. הלב שלי איתם כל הזמן".

קודם כל קיבוצניקית

אנחנו נפגשות בצילומים למותג E WEAR, אחיו הצעיר של מותג בגדי הים המצליח E BIKINI, שהפך לפייבוריט של סלבס כמו דניאל גרינברג ועינב בובליל. עדן כהן, המעצבת שמאחורי המותגים, מספרת על הבחירה בקלדרון לקמפיין: "היה לי חשוב לעשות משהו עם ערך מוסף, והבחירה בסהר הייתה טבעית. היא צעירה מרשימה ואיכותית".

השתיים אף עיצבו יחד חולצה מיוחדת למען המאבק להחזרת החטופים (מחיר: 299 ש"ח), כאשר כל הרווחים מהמכירות שלה יוקצו למטה המאבק. "סהר היא זאת שבחרה את הסלוגן שילווה את החולצות הלבנות בקולקציה – HOPE IS TIMELESS", מספרת כהן.

סהר, אני רואה אותך בצילומים, החיבור שלך עם המצלמה נראה כל כך טבעי.
"כן. דוגמנות זה חלום אמיתי שלי, עוד לפני השבעה באוקטובר. אחותי גאיה, המבוגרת ממני בארבע שנים, דגמנה כבר אז, וכמוה גם אני היום אצל אלינור שחר. מגיל צעיר נמשכתי ליופי, לאופנה ולעיצוב. גם בבית שלנו הייתי מסדרת את הריהוט והאביזרים על פי טעמי. אני קודם כל קיבוצניקית, אבל אנשים שפגשו אותי ולא ידעו, חשבו שאני תל אביבית בגלל הסטייל שלי".

איך את מגדירה את הסגנון האופנתי שלך?
"אני אוהבת סגנון ספורטיבי, למשל חצאית עם סטרפלס. זה הטופ האהוב עליי בארון".

ומאיפה החיבור לעולם הדוגמנות?
"אני אוהבת את העולם הזה כי הוא מאפשר לי להיות מי שאני, בלי מסכות. על סט הצילומים, מול המצלמה, אני מרגישה חופשייה, חזקה ואמיצה. יש משהו מרגש בתהליך של יום צילום – מהרגע שמאפרים אותי, מסדרים לי את השיער ובוחרים את הבגדים, ועד לרגע שאני עומדת מול המצלמה. זה רגע שתמיד מרגש אותי מחדש. אני לא בטוחה שדוגמנות תהיה המקצוע שלי, אבל אני שמחה לנסות. גם תחום עיצוב הפנים מרתק אותי".

מה עובר לך בראש על הסט ביום הצילומים?
"בשבעה באוקטובר איבדתי שתיים מהנשים האהובות והיקרות בחיי: סבתא שלי, כרמלה דן, ובת דודה שלי, נויה דן. שתיהן נרצחו באותו יום נורא, ביום שבו כל כך הרבה אור כבה. אני ממשיכה את הדרך שלי בלעדיהן במובן הפיזי, אבל אני מרגישה אותן איתי בכל צעד. הן חלק ממני. היום, על סט הצילומים, אני בטוחה שהן גאות בי מלמעלה. בכל פעם שאני עומדת מול אתגר או מטרה, אני מרגישה שהן מסתכלות ותומכות, שולחות לי אהבה וחיזוקים. הן נלקחו באכזריות, אבל לא יקחו מהן וממני את מה שהשאירו אחריהן: אהבה גדולה, זיכרונות מרגשים וערכים".

את מרגישה שהתבגרת בבת אחת?
"כן. זה התבטא גם בזה שהתנתקתי מהרבה חברים שפתאום לא היו רלוונטיים בשבילי, כי הרגשתי שהתבגרתי ועליתי מדרגה, וזה פחות התאים".

מה את עושה בימים אלה?
"סיימתי תיכון. זה לא היה פשוט, היו לי הרבה אתגרים, ועזרו לי הרבה מסביב. גרתי עם אימא בקריית גת, ואני נוסעת הרבה לאבא בתל אביב. כיום אני במכינה קדם־צבאית, שהתחלתי לפני שלושה שבועות. זו שנה אינטנסיבית וקשוחה, אבל אני באתי לעבור תהליך עם עצמי, לשמוח, וכשאני מציבה לעצמי מטרות – אני משיגה אותן".

תחזרי לגור בקיבוץ יום אחד?
"הלוואי ויכולתי. הייתה לי בניר עוז הילדות הכי מדהימה שאפשר לבקש – זה החלום שלי, אבל הוא לא יקרה עכשיו. בעתיד הרחוק ארצה לגדל ילדים בביטחון בקיבוץ, אבל עכשיו אני חושבת שלא אוכל לעצום שם עין ולהירדם. מה שקרה ירדוף אותי".

מה נותן לך כוח?
"ספורט, למשל. אני עושה הרבה ספורט – זה בעיקר לנפש. אני עושה פעמיים בשבוע אימוני כוח, פעם־פעמיים בשבוע טניס, פעמיים בשבוע פילאטיס, והתחלתי גם יוגה".

איך אתם מתמודדים כמשפחה?
"מה שהחזיק אותנו זה הביחד המשפחתי. התמיכה ההדדית. ארוחות משותפות בימי שישי, כשכל אחד מאיתנו תומך באחר".

אני מבחינה בקעקוע של ירח על הגב שלך.
"כן. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי מהשבי היה קעקוע של סהר, כמו השם שלי".