זו לא רק סדרה על זוועות 7 באוקטובר, אלא סדרה על חיים

זה לא קרה מיד, אבל באופן טבעי, לאירועים משני חיים כמו ה-7.10 נוצר מבול של יצירות טלוויזיוניות העוסקות באסון, ובהשלכות שלו. לפעמים אלה סדרות שמתייחסות ישירות לאסון ("היום שלא נגמר"), לפעמים אלה סדרות שמתעסקות בזווית הצבאית למחדל ("מה קרה לצה"ל"), וכמובן ראיונות עם השבויים שחזרו ב"עובדה" או סיפורי גבורה מהחזית כמו בסדרה "גיבורים". ומקץ שנתיים ליום ששינה את חיינו, אפשר בזהירות מתבקשת גם לתת בהן סימנים. מדובר בדרך כלל ביצירות שמתמקדות בחורבון. באופן טבעי, הסדרות והסרטים שנוצרו קרוב לרצח בחרו להתמקד בזיכרון: בסיפור הכרונולוגי של מה קרה, באנשים שהלכו לאיבוד, במאבק למען אלה שהיו בשבי ומאז חזרו.

>> הדיפלומטית הכי תותחית על המסך חוזרת לעונה שלישית

ואז, יחסית מתחת לרדאר, מגיעה סדרה ששוברת גם את החוקים האלה. בעיתוי לא מקרי, ימים ספורים לאחר השלמת העסקה וחזרת 20 החטופים החיים לשטח ישראל, עלתה לשידור בכאן 11 הסדרה הדוקומנטרית "כפר עזה – 95% גן עדן", מאת היוצרת קרין קיינר (שיצרה גם את "טבריה – מתחת לקו האדום". אני מזהה הרגל עם מקף). זו סדרה בת שלושה פרקים שמתעדת את הסיפור של הקיבוץ ש-64 מבניו נרצחו באותו יום ארור, ו-19 נוספים נחטפו לרצועת עזה. ולמרות שהיה אפשר בקלות להתעסק אך ורק בחורבן ובכאב, "95% גן עדן" בחרה ללכת בדרך אחרת.

זו לא סדרה על מוות, זו סדרה על חיים. סדרה על האנשים שמרכיבים את הקיבוץ – משפחת אפשטיין, שבנה נטע ז"ל הקריב את עצמו באופן הירואי למען אחרים, או יונתן שמריז, שאיבד את אחיו אלון ז"ל בתקרית מזעזעת, והפך בעל כורחו למנהיג. אבל היא גם סדרה על החיים שהיו לפני הטבח, על ההיסטוריה של הקיבוץ, על האופטימיות והרוח הצעירה ששררה במקום, עד שנחרב. ומעל הכל, זו סדרה על הניסיון לבנות את היום שאחרי. להמשיך מהנקודה השלילית הזאת, למקום סביר יותר. לסוג של אופק.

מהבחינה הזו, לא מדובר בסדרה הירואית. הגיבורים שלה הם בני אדם, במלוא מובן המילה. הם מכילים בתוכם את הדילמות המוסריות, את מאבקי הכוח והאינטריגות (אפרופו הבחירות לראשות מועצת שער הנגב, שנעשתה ע"י תושבים שפונו מהקיבוצים לבתי מלון), את הוויכוחים הפנימיים, את המעמדות ההיסטוריים ומעל הכל את השאלה היסודית: האם לחזור לכפר עזה או לבנות בית חדש, במקום אחר? יש בה גבורה ואומץ וכוחות נפש מדהימים, אבל מופיעה בה גם לא מעט חולשה טבעית ומובנת – וזה מאוד עוזר ביכולת להזדהות ולהתחבר אליה.

הסדרה כמעט מלווה את האסון כרונולוגית – הפרק הראשון עוסק בעיקר בחורבן הבלתי נתפס שעבר על הקיבוץ, הפרק השני עוסק בתהליך הקימה ממנו – המאבק למען החטופים, וטקס הזיכרון הלאומי שהוקם ע"י שמריז והתנועה שהקים, "קומו". במוקד הפרק השלישי גם מגיע התהליך שבו מתחילה החזרה הביתה – גם של המפונים, אבל גם של החטופים שחזרו בעסקה האחרונה (כולל גלי וזיו ברמן), וסיפקו סוג של "האפי אנד" מהמציאות. זה היה סיפור ספציפי, על קיבוץ ספציפי, שמשליך מתוכו על כלל המדינה שבה הוא חי.

"קיבוץ כפר עזה מנוהל בדיוק כמו מדינת ישראל", אמר שם מישהו במהלך הסדרה, ואני חשבתי שהמשפט הזה אולי גם משדר משהו עמוק יותר. כי הסיפורים של כפר עזה לא נשארו שם, אלא חלחלו גם ליתר החברה הישראלית – בוויכוח שבין רצון בדו קיום לבין זעם מוצדק על עזתים, במאבקים הפנימיים בתוך החברה (ובחשש שהם יגרמו נזק גדול יותר), ובשאלה הקיומית העמוקה, שהיא למה בעצם להישאר במקום הזה? איך אפשר להמשיך ולחיות כאן, בידיעה שמתישהו תחושת הכאוס והחורבן של 7.10 עלולה לחזור על עצמה?

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"