סגורה לרגל שיפוצים
בדיוק כשהיה נדמה לה שהיא שולטת היטב בסיפור של עצמה, רתם איזק צללה לתוך עצמה כדי לגדל שריון חדש
ישנם זמנים שבהם בחורה צריכה להתבונן במראה ולהודות בפני עצמה שחייה הם תוהו ובוהו. השנה הזו, שכללה בין היתר גם שהות בבית האח הגדול vip היא מהמשוגעת שידעתי בחיי. רגעים יומיומיים הפכו למביכים, כמו הזמנת סושי לרחוב הלא נכון (נשבעת שחשבתי שאני גרה בפרישמן) וניסיונות נואשים להיכנס לדירתי, שבמקרה נמצאת בקומה שמעל לדלת שאליה דחפתי את המפתח (הפתרון: איקס אדום בסלוטייפ על הדלת הנכונה, שלב אחד לפני הזמנת שלט עם הכיתוב "כאן גרה בכיף תפזורת של בת אדם"). כלפי חוץ, נראה לכולם שזו התקופה הזוהרת בחיי. הרי את כוכבת, כך אומרים לי, התמונות שלך ברכילות, את מלכת השיק בשוק הכרמל. זה מה שרצית, לא? קאווה בהשקות, הנחות על רכישות, סלפי עם ילדות. את בתקופת הדבש שלך, הם מוסיפים, מטפסים עליי כנמלים על צנצנת דבש פתוחה מדי, אל תשכחי למנף, ותעשי לעצמך טובה, מצאי זיווג הולם. יש לך הזדמנות פז לתפוס ביצי זהב, מי לא ירצה אותך עכשיו, בייבי. אכן, אינבוקס הפייסבוק שלי באינפלציה ומציג קטלוג ביצים שמתות לאיזה דגדוג. "אני חם עלייך אש" כותב לי אביר במחווה רומנטית, וכשאני ממאנת לשלשל את צמתי מהחלון הוא חותם את השיח ב"יאללה, חושבת את עצמך סלב, זדייני". פעם אולי הייתי מתעצבנת, היום אני רק מחייכת. אני מחייכת כי בפעם הראשונה בחיי אני לא ממהרת לטרוף את החיים. אולי זה הגיל, אולי מציאות הפוסט ריאליטי, אולי זה שבתאי שמסתיר לאורנוס את ונוס – לראשונה זה עשור אני בתקופת התכנסות. בלי להסביר, בלי להתנצל, בלי לחשוש שאני מפסידה משהו. מעין ניסיון להחזיר לעצמי את תחושת הסובייקט, לבנות את עצמי מחדש בתוך עולם שהתחדש לי. אני יודעת שקורה לי משהו טוב, שהחיים שלי נהדרים, ולמרות זאת אין לי אוויר. אני בונה עכשיו שריון חדש, ממש כמו סרטנים. סרטנים, כך התברר לי באחד הערבים שבהם העדפתי סרט בנשיונל ג'אוגרפיק על פני יציאה לג'ונגל האורבני, נולדים עם שריון, אך במהלך חייהם, כפי שקורה ליצורים שרובצים בבית בלי לצאת לג'וגינג, הם גדלים. השריון הישן, שפעם היה כל כך נוח, הופך לקטן מדי, והם נדרשים להשיל אותו מגופם ולגדל אחד חדש. במשך התקופה שבה הם מגדלים שריון המתאים למידותיהם החדשות, הם מסתובבים נטולי הגנה, חשופים לחלוטין לטורפים. לכן הם נמנעים ממפגש עם העולם המסוכן שבחוץ, מסתירים את פגיעותם עד יצמיחו אאוטפיט שיאפשר להם לנשום ללא פחד. זו התקופה העירומה שלי. השריון הישן נהיה צפוף, ולא נותר לי אלא להיפרד ממנו ולהשקיע את כוחותיי בבניית שריון שיכיל את מידותיי העכשוויות ויאפשר לי להתפתח. עד שהוא יצמח אני חייבת לנשום אוויר מזגנים במקום פיח אגזוזים, להסניף ריח של כביסה במקום חומרים משני תודעה. לא מתחשק לי לצאת החוצה, כי הכל מפחיד אותי, ולא בא לי להפוך לטרף קל בשרשרת המזון העירונית. דייטים מרגשים אותי כמו שתיית ציאניד – הרי כרגע אין לי את מעטפת המסתורין שאפפה אותי בימים שבהם שמי לא הניב תוצאות בגוגל. יחסי הכוחות אינם סימטריים, הוא בטח ראה אותי בוכה, בלי איפור. הוא בוודאי כבר קרא את הטוקבקים שטוענים שאני קצת יותר כעורה מגרגמל וקצת יותר זורמת מפריס הילטון. בימים אלה אני לא זקוקה לאקשן, לתזזיתיות הזו שפעם הזינה לי את הנשמה. רק לשקט, כזה שיאפשר לי לחזק את היסודות, לקבל החלטות לא מתוך גחמה ולנוח בלי לחשוש שמניית המגניבות שלי תיפגם. קראו לזה בריחה, קראו לזה התבגרות, קראו לזה סגורה לרגל שיפוצים, אולי כל התשובות נכונות. בינתיים אני בדירה עם האיקס האדום על הדלת, שמזכיר לי שממש מכאן הולכת לצאת סרטנית חדשה עם שריון איתן וצבתות גדולות שיביאו לה את מה ואת מי שהיא רוצה.