סבל לאור ירח

איך מפרקים את הפצצה הזו ששמה "ריקוד לאור ירח" ונשארים בחיים? צעד זהיר אחרי צעד זהיר, כנראה – ובעיקר מציאת חוויה מתקנת בהקדם האפשרי. וככה זה מתחיל: אוגוסט ראש (פרדי היימור) הוא יתום בן 11 המתגורר בפנימייה, פרי ליל אהבה יחיד וקסום של זוג מוזיקאים על גג בניין בניו-יורק, לאור הירח. אמו (קרי ראסל), נגנית צ'לו מבריקה שזנחה קריירה מבטיחה, לא יודעת כלל שבנה נותר בחיים לאחר תאונת דרכים שעברה בהיותה בהריון מתקדם. גם אביו (ג'ונתן ריס מאיירס), גיטריסט וסולן בלהקה, לא יודע על קיומו של הבן, אך אוגוסט בטוח שהוריו בחיים ושהם מסוגלים לשמוע אותו דרך המוזיקה.



אוגוסט שומע מוזיקה בכל מקום- ברשרוש העשבים בשדה, בנהמות הרכבת התחתית, ברחוב – ונמצא בעיצומו של מאבק על כישרונו בין ה"קוסם" (רובין ויליאמס בשיער ג'ינג'י במיוחד), המאמץ ילדים-נגנים המתגוללים ברחובות, ובין ג'וליארד, הקונסרבטוריון הידוע בניו-יורק. כיאה לנצר של מוזיקאים מבטיחים, אוגוסט לא רק מצליח לנגן באופן לא משכנע בעליל על כל כלי נגינה ברגע שעינו נחה עליו (ובעיקר דופק על הגיטרה כתופים), אלא גם מנצח על תזמורת ומקץ ארבע שעות של לימוד תווים בעצמו כותב יצירות גאוניות.

אבל כל זה לא משנה באמת לאוגוסט. המוזיקה היא אמנם כל חייו, אך הוא נחוש למצוא את הוריו, שלאחר 11 שנה יוצאים למסע חיפוש משל עצמם, גם אחר הילד האובד וגם אחר הלילה הקסום היחיד שבו בילו יחד. את הסוף של הסרט ההולמרקי הזה תוכלו לנחש כבר לבד, אך כנראה לא תוכלו לתאר לעצמכם עד כמה פנטסטית ומטופשת תהיה הדרך לשם.
זהו סרט המנסה לעבוד על כל החושים, בצליליות מודגשת וצבעוניות עזה, ולא פחות משלושה אנשים חתומים על סיפור האימה הזה: ניק קסטל (תסריט וסיפור), ג'יימס וי הרט (תסריט) ופול קסטרו (סיפור). אם אי פעם תראו אחד מהם, תמסרו להם שהם מפוטרים.

כדי להצליח להישבות בקסמה של המלודרמה הקיטשית והרגשנית הזו צריך לאחוז בתמימות של ילד, או לפחות במנגנון השהיית אי-האמון מפותח במיוחד, כזה שיאפשר לכם להתרווח בכסא הקולנוע ולהאמין לפיתולי העלילה המחוברים זה לזה בדביקות ורדרדה של סרטי חג המולד. כשאפילו הדמויות מקבלות בשוויון נפש את ההפתעות התסריטאיות שארגנו להן, בלי שאפילו מרגישים חבטה קטנה בכנף, כדברי הרמטכ"ל לשעבר, אובדת כל תקווה להצלה.



ומה באשר לשחקנים? ראסל מבצעת כאן את תפקידה לא רע, עד כמה שהטקסט מאפשר לה, באותו אופן בובתי ושקט המוכר לנו מ"פליסיטי" הנצחית שלה. קלוז-אפ על העיניים הירוקות הפעורות בצורה מודגשת מדי פעם והצ'ק לשחקנית בדרך. מאיירס קצת יותר משכנע במבטו המיוסר, אך גולת הכותרת (ולא במובן החיובי) היא הנער הרך היימור, שאמור להחזיק את הסרט על כתפיו. בעסקי השעשועים ידוע מאז ומתמיד שילדים וחיות גונבים את ההצגה, ולא מעט הצלחות קופתיות חבות את חייהן לילד החמוד שידע לחייך ולבכות על פי הזמנה. כאן היימור אינו משכנע, ואפילו מעצבן. לא מספיק לומר דברים מקסימים, להישיר מבט תמים למצלמה ולהרטיט את הנחיריים כארנבת – מסחטת החמידות הזו פשוט לא מרגשת. מנקודת המוצא הזו אפילו רובין ויליאמס מתגלה פתאום כשחקן עומק. מפחיד.

הבמאית, קירסטין שרידן, היא בתו של הבמאי הידוע ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית", "בשם האב") וזהו בסך הכל סרטה השני באורך מלא, אם כי ברזומה שלה נמצאים סרטים קצרים ותסריטים רבים עטורי פרסים. ידיה לא יהיו מחוסרות עבודה בשנים הקרובות, זה בטוח, אבל נותר רק לקוות שיצירותיה הבאות יהיו משוחררות מעול המלודרמה ומהניסיונות הגרנדיוזיים לרגש בכל מחיר.

"ריקוד לאור ירח", ארה"ב 2007. בימוי: קריסטן שרידן. משחק: פרדי היימור, קרי ראסל, ג'ונתן ריס מאיירס, רובין וויליאמס, טראנס הווארד. 100 דקות.