"בסצנת האונס הבמאית לחשה לי: 'עוד מעט זה נגמר' – ואז פרשתי ממשחק"

ל׳ הייתה סטודנטית לקולנוע, פוליטית, חברתית, אקטיביסטית שהפגינה נגד ניצול, קפיטליזם ואי שוויון. הכרתי אותה כשהזמינה אותי לשחק אצלה בסרט גמר. הדמות הראשית בסרט, זו שהייתי אמורה לשחק, עוצבה לפי מי שבעיניה הייתה האישה המושלמת באי-שלמותה. 

>> להישאר בישראל ולהילחם עליה, או לחפש חיים רגועים ושפויים במקום אחר?

התסריט שכתבה היה נועז. סצנות סקס, ערום ואורגיה המונית אחת… לא חשבתי על הצילומים ואיך זה ירגיש בזמן אמת, או איך זה ירגיש כשזה ייצא. אני חושבת שכמו של׳ רצתה להיות הבחורה מהתסריט, אני רציתי להיות ל׳. על אף תדמית השחקנית הפרועה, הייתי למעשה ילדה ביישנית ומגושמת שהעדיפה ספרים על אנשים ובילתה את רוב זמנה בחדר סגור שבויה בדמיונות. משחק נתן לי חיבור שלא הצלחתי לייצר בשום צורה אחרת. זה היה כאילו הצלחתי סופסוף לדבר בשפה שאנשים מבינים. 

כשהצלחתי לשבור את הקיר ביני לבין הדמות, בין המחשבות שלי לטקסט שדיברתי, זה היה ממכר. חיכיתי לרגעים האלה כדי להרגיש קצת אמת. אבל מה זה אומר להרגיש קצת אמת? איך אפשר לחיות בשקר ולשקר באמת? אני רק יודעת שברגעים האלה לא הייתי לבד. ואחרי ילדות ארוכה מאוד של לבד, לא היה דבר מפחיד יותר מהתחושה של דלת סגורה ביני ובין שאר העולם. 

מאבדת את הקצה

אז כל הזמן חיפשתי את הקצה, וכל עוד נותרתי בתוך גבולות בית הספר, הייתי מוגנת. הבעיות הופיעו כשיצאתי החוצה. זה התחיל עם תרגיל סטודנטים שהצטלמתי אליו בו הדמות שגילמתי הייתה אמורה להוריד חולצה. סיכמתי עם הבמאית שאני אתפשט אבל שהיא תצלם מהכתפיים ומעלה. חשבתי שזה יעזור לי להתחבר להשפלה של הדמות. רציתי "להתאבד" על התפקיד, להוכיח שיש לי אומץ ללכת עד הסוף. כמה חודשים אחרי, גיליתי שהיא צילמה אותי מהמותניים. 

או תרגיל סטודנטים אחר עם סצנת אונס. הפעם סיכמנו על הכל מראש, מה רואים, כמה ומתי. פגשתי את השחקן השני בחזרות לפני הצילומים, ואפילו שלא הסתדרנו במיוחד, לא הרגשתי שיש בעיה. ובאמת לא הייתה בעיה. הוא לא חצה שום גבול. ועדיין, כשהגיע הרגע לצלם את האונס, רציתי להיעלם. המגע שלו, הריח שלו, משקל הגוף שלו… הבמאית על ידי לוחשת תוך כדי: "עוד מעט זה נגמר, רק עוד קצת וסיימת עם זה". מה שעדיין בלתי נתפס עבורי זה שחשבתי שזה לטובה כי זה עזר לי להתחבר לדמות. 

"כשהגיע הרגע לצלם את האונס, רציתי להיעלם. המגע שלו, הריח שלו, משקל הגוף שלו… הבמאית לחשה לי: 'עוד מעט זה נגמר, רק עוד קצת וסיימת עם זה' – מה שעדיין בלתי נתפס עבורי זה שחשבתי שזה לטובה כי זה עזר לי להתחבר לדמות" 

 

אני לא יודעת אם דברים כאלה קרו לחברות שלי. אני בטוחה שקרו דברים אחרים. הטרדות מיניות או ניצול יחסי מרות. דווקא דברים כאלה לא קרו לי. אולי כי גם לקורבנות יש דפוסים. אני רציתי להרגיש. רציתי חיבור. חיפשתי מקומות שחשבתי שיהיו בטוחים עבורי כדי שאוכל להיעלם בתפקידים קשים יותר ויותר. וכשפגשתי את ל׳ הרגשתי שמצאתי את זה. כחלק מתהליך החזרות התחלנו לבלות ביחד, היא הזמינה אותי למסיבות שלה, הכירה לי חברים שלה, לקחה אותי איתה להפגנות, הראתה לי סרטים שנתנו לה השראה לדמות שלי, היא אפילו שיתפה אותי בתהליך האודישנים לדמות הראשית הגברית. באותם חודשים ל׳ הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. רציתי להוכיח לה שאני חכמה כמוה, פוליטית כמוה, נועזת כמוה.

חדר עם דלת סגורה

על פניו, הצילומים של הסרט עברו על מי מנוחות. לא נגעו בי, לא הוטרדתי, לא התבקשתי לעשות שום דבר שלא הכינו אותי לקראתו מראש. אבל לאורך הצילומים הייתה בי התנגדות פנימית לכל מה שקרה. לא דיברתי עם אף אחד, בטח לא עם ל׳. הסצנה הראשונה שצילמנו הייתה האורגיה. הגעתי לסט בערב המוקדם. היה חשוך ועדיין לא התחילו לצלם. היו המון אנשים שלא הכרתי ול׳ הייתה עסוקה ובקושי אמרה לי שלום. בתכנון המקורי כולם היו אמורים להיות ערומים, אפילו ל׳ שהבטיחה להתפשט מתוך הזדהות. בצילומים עצמם הייתי היחידה שהתפשטה לגמרי. אפילו השחקן ששיחק איתי נשאר בתחתונים. כולנו היינו לחוצים ובזמן שחיכינו לשוט שלנו, הפגנו את הלחץ עם אלכוהול. אני לא זוכרת כמה שתיתי, רק שהייתי כבר די שיכורה כשהגיע תורי להצטלם. ואת הצילומים אני לא זוכרת בכלל. הזיכרון היחידי שיש לי הוא כלל לא שלי, אלא צילום של המוניטור בו אני רוכבת על השחקן השני ושאר הזוגות סביבנו. לאורך כל הצילומים נשארה בי אותה תחושה. ידעתי שהבטחתי, ידעתי שאין לי ברירה ובכל זאת קיוויתי שמישהו או משהו ישחרר אותי מזה. לא הצלחתי להרגיש את החיבור. גם אחרי הצילומים זה לא קרה לי יותר. הגוף שלי הפך לחדר והדלת נשארה סגורה. 

"אני זוכרת רק שהייתי כבר די שיכורה כשהגיע תורי להצטלם. ואת הצילומים אני לא זוכרת בכלל. הזיכרון היחידי שיש לי הוא פריים במוניטור שבו אני רוכבת על השחקן השני ושאר הזוגות סביבנו – קיוויתי שמישהו או משהו ישחרר אותי מזה"

 

אני לא יכולה להגיד של׳ עשתה משהו לא בסדר. היא לא עשתה שום דבר שאני לא רציתי שהיא תעשה. ואני לא יכולה להגיד שנחצו גבולות במהלך הצילומים שאסור היה שיחצו. אבל משהו בי השתנה מאז. אולי זה היה קורה גם אם לא הייתי פוגשת אותה. אבל זמן קצר אחרי שהיא שלחה לי את העריכה הראשונית, התקשרתי לסוכנת שלי והודעתי לה שאני לא רוצה לשחק יותר. 

עברו הרבה שנים עד שחזרתי ליצור. הקמתי משפחה וגם אם החדר נשאר סגור נוספו אליו דיירים, כך שלא הרגשתי בודדה מדי. אבל הצורך הזה ליצור קשר לא באמת פחת, אלא רק חיפש דרך אחרת. אז התחלתי לכתוב. אחד הסיפורים שכתבתי היה על ל׳, סטודנטית לקולנוע פמיניסטית אידאליסטית שמפתחת מערכת יחסים לא בריאה עם השחקנית הראשית שלה. הסיפור הזה היווה את ההשראה ל"מחר הורסים את הבית" –  שמספר על סטודנטית לקולנוע ביישנית ונחבאת אל הכלים ועל היחסים שלה עם השחקנית שלה, המורה שלה ובן הזוג הראשון שלה. דרך הכתיבה אני מרגישה את האמת שחמקה ממני כשהייתי שחקנית, וגם אם רוב הזמן אני לבד בחדר עם דלת סגורה, אני יודעת שהספר הזה הפך לחלון. 

הכותבת היא נתלי רשבסקי, בוגרת הסטודיו לאומנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין ושחקנית לשעבר (טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון). "מחר הורסים את הבית" הוא ספרה הראשון, שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד.