נשף מסכות

"ביאנקה ביבשת השחורה", מיצב וידאו של תמר הירשפלד | צילום: אברהם קורנפלד

תמר הירשפלד

"ביאנקה ביבשת השחורה", 2014, מיצב וידיאו רב ערוצי, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

עבודתה של תמר הירשפלד נעה בין יבשות ותרבויות, במסע מצחיק והזוי שבו אישה לבנה בשם ביאנקה ("לבנה") יוצאת לחקור מחוזות נחשקים ואקזוטיים באפריקה. הירשפלד בתפקיד ביאנקה קורצת למסעות הקולוניאליים הגדולים ובעקבותיהם לדמות האישה הלבנה המתערה, למראית עין, באוכלוסייה השחורה ה"פרימיטיבית" תוך התפעמות מקסמה הבלתי נתפס. במיצב הווידיאו הרב ערוצי, שזהו הפוסטר המזמין אליו, הירשפלד יוצרת הכלאה בין קטעי וידיאו שונים שבהם היא נראית בחברת בני שבטים אפריקאיים. בפניה ובשערה הבהירים היא מציעה ל"ילידים" שלל תחפושות, מעמידה אותם לחייך מול מצלמתה, מצטרפת לרכיבת אופנוע עם אחד מהם ומבצעת שלל מאמצים גרוטסקיים לתקשר עמם. אוסף הסרטונים אינו מצטבר לכדי נרטיב ברור. " זוהי תנועת מטוטלת קטועה בין תרבויות ומרחבים…" מציעה אוצרת התערוכה, דרורית גור אריה, "ניסיון חסר מוצא ונטול קליימקס המוביל לשום מקום… המלגלג על תפיסות סטריאוטיפיות של גזע ותרבות".

"המטבחון". האמן שחר מרקוס מחופש לגולדה מאיר | צילום: שחר מרקוס

שחר מרקוס

"המטבחון", 2013, וידיאו, 5:14 דקות

ברבות מעבודותיו של שחר מרקוס, אמן וידיאו המגיע מתחום הפרפורמנס, מופיע האמן עצמו בתפקידים שונים ומחופש לדמויות שונות. בעבודת הווידיאו "המטבחון" הוא מחופש לגולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בשנים 1969־1974, הנראית עסוקה באפיית עוגה במטבחון קטן ומיושן בעוד היא נושאת נאום פוליטי על יחסי מדינת ישראל עם שכניה הערבים (טקסט הנאום מבוסס על נאומה משנת 1969 – "שלום בין שווים"). שם העבודה מתייחס בבירור למושג "המטבחון של גולדה", כינוי לחבורה קטנה של אישים בכירים ששימשו לה יועצים בלתי פורמליים בגיבוש הערכות ביטחוניות ומדיניות. מקורו של הביטוי במנהגה של גולדה לזמן את מקורביה להתייעצויות כאלה בביתה ולכבד את אורחיה בעוגה שאפתה. מרקוס כורך את פעולת הבישול הביתית בפעולת ה"בישול" הפוליטית, מדגיש את היותה של גולדה אישה חריגה בתפקיד גברי כוחני. הפער בין פעולת האפייה, הנתפסת באופן מסורתי כנשית, לבין הנאום הפוליטי התקיף, מייצר רגעים צורמים במטבח. עשן הסיגריה שגולדה מעשנת בסיום האפייה (בסופו של הסרט) נמהל בעשן היוצא מתנור האפייה – רמז לעוגה שנשרפה או לתבשיל פוליטי שהוקדח.

מיכל היימן, "See?: אני עם אביבה אורי" | צילום: מיכל היימן, צולם בעזרת הדס מאור

מיכל היימן

"See?: אני עם אביבה אורי", 1993־2005, סקנוגרמה וחותמת בהדפסה דיגיטלית, 51X63.5 ס"מ

יצירתה של מיכל היימן מבוססת על מחקר, בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה. היא ניזונה ממחקרים קליניים, מתולדות האמנות ומהשיח הפוליטי והמגדרי, ומרבה לעסוק בעבודותיה בנשים ככלי וכמושא מחקר. פעולת הצילום העצמי של היימן עם מסיכת הדיוקן של הציירת אביבה אורי (1989־1922) בעבודה "See?: אני עם אביבה אורי", היא חלק מפעולה מתמשכת שהחלה עוד כשהייתה אביבה בחיים, ונמשכת עד היום. הפעולה היא חלק מסדרה גדולה יותר של פעולות שהיימן מביימת בזיקה ליוצרים/רות ופסיכואנליטיקאים/יות, "על מנת לנסות ולפלס מקום ולהרחיב את גבולותיו של מושג האמנות", לדבריה, "לקולות חדשים או לקולות שאבדו, להקשרים או לחיבורים חדשים". בעבודה זו נראית האמנית כשהיא מציגה למצלמה את דיוקנה של אביבה אורי, מחזיקה את תמונתה כאילו מדובר ביקירתה. היימן משתמשת בז'אנר התצלומים של החזקת תצלומי קרובים שאבדו, נעצרו, או הומתו. בכך היא מבקשת להציב את אביבה אורי, אמנית אישה, בשושלת הגברית השולטת בתולדות האמנות הישראלית.

בן הגרי, "Fresh", מציע עצמו כאלגוריה ליצירת אמנות בהשראת ג'וזפה ארצ'ימבלדו | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

בן הגרי, דמותו עטויה מכף רגל ועד ראש בירקות | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

בן הגרי, "Fresh", עובר חוויות בין חי לצומח למת | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

בן הגרי

Fresh" 2014", וידיאו, 16 דקות

במרכזו של הווידיאו מלא ההומור והאירוניה עומדת דמותו של בן הגרי כאיש ירקות – דמות דמיונית, בין חי לצומח למת, שעוברת חוויות מוזרות בחממה. דמותו של הגרי עטויה מכף רגל ועד ראש בעלי לפת, כרוב וסלרי, אצבעותיו גזרים וגפיו כרישות. במהלך הסרט עובר איש הירקות סדרה של פעולות שעלולות להיתפס כהתעללויות: שף תולש וקוטף ירקות מן הדמות כדי לשומרם ולכובשם בצנצנות, חוקר פוליגרף מציג לדמות דימויי צמחים ופרחים ובוחן את תגובותיו, ובסוף תזמורת מכינה כלי נגינה מן הירקות שנקטפו ומנגנת בהם בעודם טריים. איש הירקות מזכיר את דיוקנותיו האלגוריים של הצייר האיטלקי בן המאה ה־,16 ג'וזפה ארצ'ימבולדו, ובתוך כך מציע את עצמו כאלגוריה ליצירת האמנות – מעין מפלצת שחוקרים ומשמרים, ואספנים וצופים ניזונים ממנה. העבודה מעלה על הדעת "הרהורים על הנדסת פירות וירקות בזמננו, על טבע שהולך ומאבד מטבעיותו, ועל יחסי אמנות וטבע שמזה תקופה ארוכה כבר ניתקו משורשיהם הרומנטיים", מציע האוצר ומבקר האמנות גדעון עפרת.

"נמרוד" של בועז ארד, נוצר בדמותו של האמן ומספר סיפור של כישלון | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

בועז ארד

"נמרוד", 2008, פוליאסטר, 37X55 ס"מ

"נמרוד" של בועז ארד, הנושא את פניו של האמן, נוצר בהשראת הפסל "נמרוד" שיצר הפסל יצחק דנציגר ז"ל מאבן חול נובית בשנת 1939, ונחשב לאחת היצירות החשובות בתולדות האמנות הישראלית. בפסל המקורי מופיעה דמותו של צייד, פרא אציל, העומד מול הטבע עם ציפור בז על כתפו – סמל לדמות הצבר החדש המורד בדמותו של היהודי הגלותי. פסלו של בועז ארד, המחקה את הפסל המקורי, נוצר בדמותו של האמן והוא לדידו סיפור של כישלון. פסלו של דנציגר נחצב באבן חול נובית, ואילו נמרוד החדש יצוק פוליאסטר וצבוע, כמו מכחיש את החומר שממנו הוא עשוי. הציפור על כתפו איננה עוף דורס אלא ציפור מחמד מאולפת ומבויתת המייצגת תחליף חברתי. נמרוד/האמן נושא אל התוכי מבט מחייך, אך מאחורי גבו אוחז בסכין המאיימת לשחוט את הציפור. מאחר שהפסל איננו רק דיוקן אישי של האמן אלא גם מייצג את דמותו של הצבר החדש, כפי שפוסלה על ידי דנציגר, הרי שכישלונו הוא כישלון חזון המדינה כפי שנתפס בראשית ימיה. נמרוד אינו עוד צייד ופרא אציל, אלא דימוי של אזרח כושל; ודמות הציפור על כתפו, המייצגת קול פנימי, מעין סופר אגו יודע כל ומנחה מוסרי – מועמדת לשחיטה.

רועי רוזן, "דיוקן עצמי מצופה #1" | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

רועי רוזן

"דיוקן עצמי מצופה #1", 2006, שמן ועלה זהב על עץ, 50X70 ס"מ

רועי רוזן, מהאמנים המגוונים והמוערכים בארץ, מרבה להחליף זהויות בעבודות הציור והווידיאו שלו. ב"דיוקן עצמי מצופה", הוא מופיע כגבר שחור – מעילו מצופה במה שנראה כסוכריות צבעוניות, כותפותיו נראות כזיגוג של קרם ורוד ודובדבנים, ועל ראשו מתנוססת תלולית של ספק שוקולד ספק צואה. הכפילות שבה יכול להיתפס החומר החום המצפה את הדמות מדגימה את המתח, המתקיים לא פעם בעבודותיו של רוזן, בין פיתוי לסלידה, ואת הקרבה שהוא מיטיב לייצר בין משיכה לדחייה. "אני נמשך לפן החייתי של הגוף", הסביר רוזן בראיון עיתונאי את העיסוק החוזר בעבודותיו בכל הקשור בהפרשות, "למקום של טאבו או סטייה או למצבים שבהם כאב הוא עונג וגועל הוא משיכה; מצבים שבהם משתבשים סדרי עולם". ציפוי דמותו של האמן במעטה של ספק פיתוי ספק ביזוי מעלה על הדעת את הקישור שמותח פרויד בין מעשה האמנות לשלב האנאלי (הטלת הצרכים נדמית ליצירתו הראשונה של הילד), ומייצרת מקרא סמלי אפשרי לתפיסתו העצמית של רוזן, הן כאדם והן כאמן.

תמיר צדוק, "חתונה יהודית במרוקו" | צילום באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

תמיר צדוק

"חתונה יהודית במרוקו", 2014, וידיאו, הקרנה מחזורית

עיסוקו של תמיר צדוק בנרטיבים מקומיים, מזרחיים וגבריים ובמשפחתיות, שאפיין את עבודותיו הקודמות, ממשיך ומעמיק בעבודת הווידיאו "חתונה יהודית במרוקו", אשר הוצגה בתערוכת היחיד האחרונה של האמן בגלריה רוזנפלד בתל אביב. העבודה מבוססת על ציורו המפורסם של אז'ן דלקרואה מהמאה ה־19, שבו מתוארת חצר פטיו קרירה בעיירה מרוקאית שמתקיימת בה חתונה. קהל המוזמנים והמוזיקאים יושבים צמוד לקירות החצר, ראשי הסקרנים מציצים מהמרפסות, והכלה רוקדת במרכז. צדוק הפך את הציור לסרט וידיאו שבו מוחלפות חלק מן הדמויות המצוירות בדמויות אנושיות מחופשות, כולל דמותו שלו, הלבוש כאחד מנגני הלהקה. אט אט מתרוקן הפריים מיושביו המצוירים ומנגניו החיים, הדמויות נעלמות מן החצר לצלילי המוזיקה המתנגנת בה והיא נותרת ריקה. צדוק מפיח חיים בציור אך גם מרוקן אותו מיושביו – הוא מפקיע את הדימוי האוריינטליסטי וממקם את עצמו כאמן וכמודל. בתחפושת נגן החתונות המרוקאי הוא מתייחס גם למוצאו ולמראהו המזרחי, וממשיך לחתור תחת מיתוסים לאומיים וזהויות סטריאוטיפיות בתרבות הישראלית.

כרמל מיכאלי נוהגת בגופה כבחומר גלם ומשלבת בו חומרים שונים בעבודתה "Thunder Kiss" | צילום: כרמל מיכאלי

כרמל מיכאלי

"Thunder Kiss"

כרמל מיכאלי נוהגת בגופה כבחומר גלם, ולכן נראה לה אך טבעי להשתמש בחומר זה, בשילוב חומרים שונים, כדי לייצר בכל פעם סט התייחסויות אחר. בהשתנות הזו היא רואה דרך לפתות את הצופה לשקול מחדש את תפיסותיו המוכרות ואת מה שחשב שידע על סמלים של לבוש, מראה והשתייכות חברתית. בעבודת הווידיאו הדו ערוצית "Thunder Kiss", למשל, במסך אחד נראית קבוצת נערות המתועדת בשיעור ריקוד על עמוד, ואילו במסך השני מופיעה מיכאלי כשהיא מנגנת בתופים ושרה, ופניה מכוסים יהלומים מפלסטיק. כך מתועדת יצירת הפסקול המוזיקלי לשיעור הריקוד, ובו זמנית מועלית אפשרות לדמות נשית חדשה. במיצב שהוצג אשתקד בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל, שנועד לייצר חוויה פסיכדלית חושית כוללת, יצרה מעין לאונג' הודי גדול, שבו שלטו מוזיקת אווירה, דמויות מחופשות ברוח השאנטי והופעות מחול שונות. לאחרונה היטשטש הגבול בין מיכאלי לבין הדמות המחופשת: היא פועלת כעת בשם "‪Karma She‬", ומציגה את עצמה בשם זה גם בהופעות, בבימוי קליפים ובארגון מסיבות. "זו אינה דמות פיקטיבית" היא מסבירה. באופן זה הופכת האמנית לחלק מן האמנות שסביבה. היא פועלת כחלק מן האסתטיקה של המיצבים. כך מתאפשר לה מדיום נוסף לפעול בו – "האני".

"מכתב הפועל", עבודה של עידו מיכאלי | צילום: עידו מיכאלי

עידו מיכאלי

"מכתב הפועל", 2010, עיבוד מחשב, הדפסת אינדיגו עם פרופורציה, 29×18.4 ס"מ

בשנת 2010 צייר, עיצב, בייל ושלח עידו מיכאלי את "מכתב הפועל", שנוצר במיוחד לתערוכה "הזקן: דוד בן גוריון ומורשתו בראי האמנות בישראל" (אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 2010), כדי להוציא את אחורי הקלעים של תהליך התגבשות דימוי ממלכתי רשמי אל קדמת הבמה. המכתב בויל ב"בול הפועל" שצייר מיכאלי. הבול הוא חלק מסדרת הבולים המומצאים שעיצב מיכאלי ב־2005 על פי דמות הפועל החלוצי המוכרת שהופיעה על שטר חמש הלירות הישן בעיצוב האחים שמיר, ושולב בו צילום מונוכרומטי (בצבעי הבול והנייר) של מיכאלי עצמו אוחז פטיש ומחקה את תנוחתו של הפועל. מיכאלי לבש את צורת הפועל כדי להדגים את צורת קביעת דימויו על ידי דוד בן גוריון. גם שפמו הקטן של הפועל התנוסס תחת אפו של האמן. עיצובו המקורי של הפועל היה "אשכנזי מדי" לטעמו של בן גוריון, שקבע כי יהיה "בעל חזות מזרחית", וכך היה. "בצורה זו נקבע דימוי אשר לו שימוש יומיומי (כשטר כסף) ומוקם בהיסטוריה החזותית והתרבותית הישראלית" כותב האוצר רון ברטוש על העבודה, "ויצירתו של מיכאלי נהנית מהגחכת הדימוי הייצוגי והזיקה בין תהליכי ההתגבשות של השניים".