על הקצה: המחיר שאנחנו משלמות על סטרס מתמשך – כך נתמודד

"להיות על הקצה כל הזמן, כל אחד רוצה 100% ואין לי לתת… ומי שנפגע זה אני", "כל הגבולות נפרצים… את מנסה לייצר גבולות ואת בקונפליקט מול עצמך כמה לאפשר ולהתגמש ומתי הגמישות היא כבר מעבר למה שמרגיש סביר", "…אני לא זוכרת מתי ישבתי לאכול בצורה מסודרת או שניה נחתי על הספה…" – זו שגרה של דור של נשים במצב חירום מתמשך. את המשפטים האלו ועוד רבים אחרים אני שומעת מדי יום מחברות, קולגות לעבודה ונשים בכל מרחב שאני נכנסת אליו. וכל אחת מתחילה את יומה בדאגה לבעל שנמצא במילואים, לילד הקטן שמגיב בחרדה למצב, ללו"ז יומי מהבוקר עד הערב ומשימות אינסופיות.

>> זהו, אז במשך חודשים ניאלץ לבחור בין הפרנסה לילדים שלנו?

מה שאני שומעת שוב ושוב, ואני קוראת לו "טפשת מלחמה" – ירידה בריכוז, בתשומת לב לפרטים ויכולת להקשיב יותר מכמה דקות ברצף היא תוצאה של עייפות שכל אישה מכירה – עייפות וחוסר ריכוז של "ניובורן" – תינוק בן יומו שרק נולד. וכל התחושות האלו מובילות אותנו לכעס, לחץ ודאגה – האם אנחנו עושות מספיק בבית? בעבודה? האם אנחנו מטפלות בכל בני הבית כראוי?

המשק התחיל לפעול, מקומות עבודה נפתחו, והציפייה היא לחזור לשגרה. אבל עבור נשים רבות, העוטות גלימה של גיבורות על בזמן המלחמה וגם בשגרה, שגרת החירום הזו קשה מנשוא. איך מסתדרים עם שלושה ילדים מתחת לגיל 12 בבית שלכל אחד זומים במערכת החינוך בזמנים שונים ומשימות להגשה, עבודה במשרה מלאה, בן זוג במילואים והורים שאין להם ממ"ד? הכל בו זמנית, כל הזמן. ומבחוץ הדברים מתנהלים כשורה. אבל מבפנים המשאבים הולכים ונשחקים.

הלחץ שאין לו שם

המתח הזה לא תמיד נראה לעין: עייפות שלא עוברת, דריכות מתמשכת ותחושה שצריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק. מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות לחוות רמות גבוהות יותר של חרדה בתקופות משבר, כ-23% מהנשים יחוו הפרעת חרדה במהלך חייהן, לעומת כ-14% מהגברים ולהוסיף לזה שנשים מבצעות כ-65%–75% מהעבודה הרגשית במשפחה – כמו הרגעה, תיווך רגשי ודאגה לרווחה הנפשית של בני הבית, במיוחד מול ילדים קטנים.  כל אלו גורמים לפגיעה בשינה, באנרגיה וקושי בוויסות. בסופו של דבר, ללחץ הרב יש מחיר ולאט לאט הדלק אוזל.

חמלה עצמית היא מאסט

אבל מה באמת ניתן לעשות בתקופה זו? דווקא מי שרגילה להחזיק את כולם מתקשה להפנות את אותה רכות כלפי עצמה. חמלה עצמית מתחילה בדברים קטנים: לנוח חמש דקות בלי רגשות אשמה, להוריד מעט את רף הציפיות, לבקש עזרה. להבין שרק בטווח הקצר הזה עד שנגיע ל"יום שאחרי" – לא הכל חייב להיות מושלם, ושבתקופה כזו טבעי שיהיו ימים של פחות: בית פחות מסודר, פחות בגדים מכופלים ומגוהצים.

אז מה עושות?

קובעות לעצמכן שעת עצירה אחת ביום:  בלי הודעות, בלי לסדר, בלי להספיק. רק לעצור. לשבת, לנשום, ולעשות משהו שנותן אנרגיה ולא שואב אותה. גם חמש דקות עם כוס קפה עושה את העבודה.
מפרקות את רשימת המטלות לשלושה: מה חייב לקרות היום, מה יכול לחכות למחר, ומה שייך ל“יום שאחרי”. מתמקדת רק במה שחייב. כל השאר זה בונוס.
בסוף היום שואלת את עצמך שאלה אחת: מה נתן לי אנרגיה היום, ומה שאב אותה? בלי שיפוט, רק כדי להבין מה כדאי שיהיה יותר, ומה פחות.
נדיבות לעצמך, מחווה קטנה ביום: לעצור ולשאול – מה אני צריכה עכשיו? לא מה צריך ממני. לפעמים זו מנוחה, לפעמים שקט, לפעמים מישהו לדבר איתו. נדיבות לעצמך היא לא פינוק, היא תחזוקה.
גבולות: תחשבי על זה כמו סוללה על 20%. את לא משתמשת בה אותו דבר. גם כאן, צריך לבחור. לא הכל, לא תמיד, לא מיד.
שיתוף: כשמדברות בכנות על העומס, מגלות מהר מאוד, את לא לבד בזה.

תרשי לעצמך גם רגע אחד של שמש. יציאה קצרה למרפסת, הליכה ליד הבית, כמה דקות של אור שמזכיר לגוף לנשום, להירגע, להתאזן. ולפעמים התזכורת הכי חשובה היא גם הכי פשוטה: את לא צריכה להיות על 200% כל הזמן. במיוחד עכשיו, מותר לך להיות אנושית.

הכותבת היא ד"ר ג'וליה גוזמן, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית באסותא, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.