למה נשים חוששות יותר להודות בטעויות בעבודה?

אם יצא לך להיות האישה היחידה בחדר, או אחת הבודדות בו, את אולי מכירה את התחושה: משפט שאת שוקלת לומר נשאר בפנים, הערה מקבלת משמעות אחרת, וההודאה "טעיתי" מרגישה מסוכנת מהרגיל. מחקר חדש בענף השירותים הפיננסיים בבריטניה מצביע על פער מעניין: נשים שעובדות בצוותים שרובם גברים מדווחות שהן מרגישות פחות בנוח להודות בטעות, וגם פחות נוטות לראות בה הזדמנות ללמידה. הפער בולט במיוחד כשהגברים מהווים לפחות שלושה רבעים מהצוות.

הנתונים מבוססים על סקר מקוון שנערך בספטמבר 2020 בקרב 1,485 אנשי ונשות מקצוע בענף. המשתתפים התבקשו לדרג בסולם של 1 עד 7 עד כמה היו מרגישים בנוח להודות בטעות היפותטית בעוצמה בינונית, עד כמה היו מצפים לעונש, והאם לדעתם הטעות הייתה נתפסת כהזדמנות ללמידה. מתוך המשיבים, 1,205 היו נשים, 81% מהמדגם, ו-280 היו גברים.

>> לא רק "מה שלומך?": כך נראית אכפתיות אמיתית בעבודה

הפער אינו רק בתחושה

התוצאות מצביעות על הבדלים בין נשים לגברים. גברים דירגו את הנוחות שלהם להודות בטעות בציון ממוצע של 5.85, לעומת 5.52 אצל נשים. גם ביחס ללמידה מטעויות, גברים העניקו ציון גבוה יותר: 4.66 לעומת 4.42 אצל נשים. כאשר בוחנים צוותים שבהם גברים הם רוב גדול, הפער מתרחב. נשים דיווחו על נוחות ממוצעת של 5.46 להודות בטעות, לעומת 5.94 אצל גברים. גם הנכונות לראות בטעות הזדמנות ללמידה הייתה נמוכה יותר אצל נשים: 4.20 לעומת 4.54 אצל גברים.

החוקרים בחנו גם את התפקידים ואת המאפיינים האישיים של המשתתפים, והדפוס נותר בעינו: ככל ששיעור הגברים בצוות עלה, כך ירדה הנוחות של נשים להודות בטעויות, בעוד שהעמדות של הגברים כמעט שלא השתנו. עם זאת, בהשוואה בין תפקידים והקשרים דומים, לא נמצא הבדל מובהק בין נשים לגברים בציפייה לעונשים פורמליים.

הכללים שווים, התרבות לא בהכרח

"על הנייר, לטעות יש אותן השלכות על כל מי שעושה אותה, וזה בדיוק מה שמצאנו. אבל כללים פורמליים אינם תרבות", אומרת ד"ר גרייס לורדן מבית הספר לכלכלה של לונדון, המחברת הראשית של המחקר. לדבריה, בצוותים שבהם לפחות 75% מהעובדים הם גברים, נשים דיווחו שהן מרגישות פחות בנוח להודות בטעות ופחות בטוחות שהיא תטופל כהזדמנות ללמוד.

כאן נכנס לתמונה מושג מרכזי בפסיכולוגיה הארגונית: בטיחות פסיכולוגית. הכוונה היא לתחושה שאפשר לדבר בגלוי, לשאול שאלות ולהודות בשגיאות בלי להיענש או להיות מושפלת. בצוותים שבהם לפחות 75% מהעובדים הם גברים, נשים היו פחות מגברים בכשמונה נקודות אחוז בהסכמה עם הטענה שטעויות הן הזדמנויות ללמידה.

פסיכולוגית שצוטטה בסיקור מזהירה כי תרבות שמענישה על טעויות עלולה לגרום לעובדים ולעובדות להסתגר, להימנע מהעלאת רעיונות ולשתוק מחשש לביקורת. התוצאה עלולה להיות חוסר ביטחון, תסכול ועומס רגשי. גם בארגונים המעודדים עצמאות וביצועים גבוהים, היא מדגישה, התנהגות תוקפנית מצד עמיתים יכולה להשתיק. היא מציעה למנהלות ולמנהלים, ובייחוד לגברים בצוותים שבהם גברים הם רוב, להתחיל בשיתוף בטעויות שלהם עצמם ולעודד קבוצות עמיתות שיאפשרו לנשים לדבר בפתיחות על טעויות. הרי למידה מכישלון היא אחד המנועים של חדשנות.

לא כל טעות מספרת את אותו הסיפור

חשוב לסייג: מדובר בדיווחים עצמיים על תרחיש היפותטי, ולא בתצפית על התנהגות בפועל. המדגם גם אינו מייצג את כלל ענף הפיננסים בבריטניה, בין היתר משום שהסקר הופץ באמצעות רשת מקצועית המתמקדת בנשים. לכן הממצאים מצביעים על קשרים, אך אינם מוכיחים סיבתיות. החוקרים מציינים כי צוותים הנתונים ללחץ גבוה וכוללים רוב גברי עשויים לעודד פרפקציוניזם ונורמה שלפיה אסור לטעות, ולכן ייתכן שהדפוס רלוונטי במיוחד לסביבות עבודה כאלה.

ובכל זאת, הממצאים מעלים שאלה חשובה לכל ארגון: האם באמת מותר לטעות, או שרק אומרים את זה? כללים כתובים יכולים להיות שווים לכולן ולכולם, אבל התרבות נקבעת גם לפי האופן שבו מגיבים סביב שולחן הישיבות כשמשהו משתבש. לפעמים, הצעד הראשון לשינוי הוא פשוט להראות שגם מי שמובילה את הדיון אינה חסינה מטעויות – ושאפשר להודות בהן בלי לאבד את מקומך בחדר.