נשואים מינוס

נשואים פלוס שודרה לראשונה לפני כעשרים שנה בערוץ שלוש בכבלים, ואחריו בערוץ שש ברצועה היומית שש פלוס. מדי ערב, חייהם השטחיים, רוויי הציניות והנבזיות של המשפחה הכי טרגית-קומית בטלוויזיה פומפמו לתוך המוחות שלנו, הצעירים. כי מי ראה את התוכנית הזאת יותר מכל אם לא אנחנו, ילדי הפריפריות.

אנחנו שבשעה שמונה בערב כבר השתעממנו כל כך שיכולנו לתלוש שערות, כי מחוץ לבית חיכתה לנו רק שממה ומכונית מקרית שעוברת מבלי להאט – כי איזו סיבה כבר יכולה להיות למישהו לעצור בעירנו הנידחת, שלא לדבר על הקיבוץ!? – אז מה עשינו? ראינו נשואים פלוס. שיננו את הבדיחות, סגדנו לדמויות, קנינו חולצת NO MAA'M.

שיקגו פינת קריית אתא

ילדי הפריפריה גדלו בינתיים, וכעת הם הקהל העיקרי של הערוצים הישראליים המרכזיים. ופתאום, נוכח תהליך האמריקניזציה של הפריפריות, השתלטותה של תרבות הקניון על חיינו ואימוץ התרבות האמריקאית (אותה הכרנו דרך תוכניות כמו נשואים פלוס) הציניות של הסדרה יכולה להתיישב היטב בתוך ארצנו שלנו, בקריית אתא.

אותו קהל שהתחנך לחשוב כמו הדמויות בנשואים פלוס, לאמץ את הקודים התרבותיים של הסדרה, אולי אפילו ללגלג עליה, מקבל שיקוף של עצמו בתוך התרבות הישראלית. הרי לפני עשרים שנה לא הייתה דרך להחדיר את התרבות המקומית לפורמט כמו נשואים פלוס, רק בעברית.

מוסד הנישואים בישראל מעולם לא נחשב כל כך מדכא, כמו שהוא נתפס בימינו, ופג עקרת הבית שמבזבזת את הכסף של אל אינה מקבילה לשום דמות ישראלית. זה הכל אמריקה, שחונכנו לחשוב שאנחנו חלק ממנה, וכעת בכוח, דרך נשואים פלוס הישראלי, ילדי הפריפריה דאז יכולים לקבל את התחושה שהם הגשימו את החלום (הישראלי?).

סדרה זרה היא הרבה יותר קלה לעיכול מאשר סדרה מקומית, מכיוון שדרכה אפשר להאכיל את הצופה בהרבה יותר לוקשים. קל יותר לצחוק מהבדיחות אם הן מלגלגות על משפחה בפרבר בשיקגו, למשל, ולא בקריית אתא. לכן, סביר להניח שעבור הצופה האמריקאי נשואים פלוס המקורית היא גיבוב של שטויות ואולי דווקא מנשואים פלוס הישראלית הוא מאוד ייהנה.

אולי הצופה האמריקאי יהנה מהגרסה הישראלית? צילום: רועי ברקוביץ

מי אנחנו חושבים שאנחנו?

כעת, כשהילת שיקגו ירדה מעל נשואים פלוס ונותרנו עם החומרים עצמם, בקונטקסט תרבותי מוכר, מה נותר? שורה של בדיחות שוביניסטיות תפלות על פמיניסטיות אלימות, עקרות בית חמדניות ונואשות לסקס, בלונדיניות טיפשות, גברים-סיסים מול גברים-גברים, וייאוש כללי ממוסד המשפחה.

למען האמת אין לזה שום קשר לחיים של 99% מהישראלים. הגדולה של נשואים פלוס האמריקאית הייתה ההצגה ההפוכה, האירונית, של החלום האמריקאי. הגרסה הישראלית אינה אירונית כי אין לה מציאות להיות אירונית לגביה, ולכן הסדרה היא סתם התלהבות או אקט נואש של שכנוע עצמי לפיו אנחנו איננו מי שאנחנו.