נקמת היורמים

מפיצי הקולנוע בארץ שוב מוכיחים את החוש השיווקי הנדיר שלהם, כשרק עכשיו שחררו לאקרנים את הלהיט הגדול של החורף האחרון בארה"ב. אף אחד לא ספר את הסרט הקטן של אולפני דרימוורקס בבימויו של די ג'יי קארוזו ("כוח הכסף", אבל סטיבן שפילברג וחבריו צחקו כל הדרך אל הבנק. ולמה לא? הסרט שעלה לאולפן 20 מיליון דולר (שזה שקול באופן יחסי בהוליווד להפקת סרט סטודנטים בארץ) הרוויח בחמישה שבועות 80 מיליון דולר. אבל יותר מהכל, הסרט החביב הזה סימן את תחילת הידידות המופלאה של סטיבן שפילברג עם שיה לאבוף. באמת קוראים לו שיה. לאבוף

שיה שיחק ב"קונסטנטין" וב"אני רובוט" את אותו תפקיד בערך (הסייד קיק המשעשע של הגיבור) ואחרי "דיסטרביה" הוא הספיק להציל את המין האנושי לצד אופטימוס פריים (ב"רובוטריקים" הנפלא, אף הוא בהפקת שפילברג) וכרגע הוא מציל את העולם ביחד עם לא אחר מאשר אינדיאנה ג'ונס, בצילומי החלק הרביעי של עלילות אינדיאנה ג'ונס. שגם אותו מביים, כמובן, סטיבן שפילברג.
ולמה בעצם שפילברג כל כך אוהב את שיה לאבוף? מה הופך את הבחור החביב הזה לבייבי החדש של המאסטרו?

הסיבה פשוטה, וזו גם הסיבה להצלחה של "דיסטרביה" בקופות ואצל המבקרים: שיה לאבוף הוא חנון, אבל לא ממשוקף ומעצבן, אלא חנון חביב; בחור צעיר ונבוך; כזה שלא בולט יותר מדי. מסוג הבחורים שרק בגיל 40 יקבל את מלכת הכיתה, אחרי שהיא עברה כבר על כל העיירה. הוא חנון מהסוג שחנונים אמיתיים שונאים – הוא לא יושב בבית ומתרגם את שר הטבעות להנאתו, אלא שורף זמן מול הפלייסטיישן. הדבר היחיד שלא הופך אותו למישהו בולט במיוחד הוא העובדה שהוא לא שרירי ולא יפה תואר. ממוצע. זו המילה.
עכשיו כחושבים על זה, לא תיארנו בדיוק את אותן הסיבות שהפכו את הריסון פורד לכוכב על?

בדיוק, חברים. שיה לאבוף הוא הריסון פורד החדש – שחקן חביב, לא גאון. נראה לא רע, לא חתיך. בנוי בסדר, לא שרירן מנופח והכי חשוב – בעל חוש הומור, טיימינג נפלא וקסם. המון קסם. שיה לאבוף הוא הסיבה היחידה ש"דיסטרביה" מצליח לשמור אותך ער במשך 104 דקות.



רפאלי או איינשטיין?

מדובר בחיקוי חיוור ל"חלון אחורי" של היצ'קוק – מעשה בנער שאביו נהרג, ולאחר שהוא מכה את אחד ממוריו שמזכיר את אביו הוא נשלח למעצר בית. בעודו תקוע בבית הוא מתחיל לרגל אחרי שכניו בעזרת משקפת, ולאחר שהוא מתאהב בשכנה היפיפייה שלו, הוא מחליט שהשכן השקט שלו הוא רוצח סדרתי אכזר.

בין שאר הקלישאות התסריטאיות נוכל למצוא את החבר הטוב (שאמור להיות מצחיק, אבל לאבוף "גונב" לו את ההצגה), האמא שלא מסוגלת להתמודד עם בנה הכועס, וכמובן מפלרטטת עם השכן (קארי אן מוס, שנטשה את בגדי העור של המאטריקס לטובת suv משפחתי אמריקאי), ואת העובדה שהשכנה המדהימה של לאבוף היא גם סוג של דוגמנית על, גם חכמה ומבריקה, וגם חובבת שירה ופילוסופיה. מדהים איך יש כל כך הרבה תיכוניסטיות אמריקאיות שהן בעצם הכלאה של בר רפאלי ואלברט איינשטיין.

"דיסטרביה" מציע לכם מאה דקות של בהייה במסך עם חיוך דבילי על הפנים, כי יש לנו גיבור שכבר לא רואים בסרטים – הוא לא יודע להתנהג מול אישה, לוקח לו חצי סרט להבין מה קורה מסביבו, הוא מעוצבן על כל העולם וגם יש לו חצ'קונים. והוא מצחיק. מאד.

המשחק של דיוויד מורס בתפקיד השכן (מאחוריו שורה של תפקידים נפלאים, כולל "12 קופים" ו"הפריצה לאלקטרז") אמנם מרים את הסרט לגובה מעל הממוצע, כשבעצם חצי השעה הראשונה שלו היא קומדיית נעורים די מוצלחת, אבל אחרי הכל מדובר בסרט מתח של במאי בינוני שלא באמת מייצר מתח.

בשורה התחתונה, החלק של האקשן בסרט דל מדי, התפניות צפויות מדי, הכל קורה מהר מדי ובסוף גם נגמר עוד לפני שהספקנו למצמץ פעמיים במערכת אינסטנט חסרת היגיון ומעוף, אבל למרות הכל – לאבוף. שיה לאבוף.

"דיסטרביה", ארה"ב 2007. במאי: די.ג'יי קרוזו. שחקנים: שיה לאבוף, קארי אן מוס, דיוויד מורס, שרה רומר. 104 דקות.