לא רק בזכות הדמויות הנשיות הייחודיות שגילמה על המסך או היותה פעילה למען החלשים - רונית אלקבץ מילאה את לבנו בצער גדול בעת לכתה בעיקר בשל אישיותה הכובשת והדרמטית והעובדה שחיה את החיים בתשוקה וללא פחד. פרידה
ספריות שלמות נכתבו על שיטות משחק, כריזמה ועמידה מוצלחת מול מצלמה, אבל בסופו של דבר אפשר להמיר את כל אלה בכישרון האחד שהופך שחקנית או שחקן קולנוע לעילוי אמיתי: היכולת להציג בצורה עוצמתית כל פעולה ומשפט, שגרתיים ככל שיהיו. קשה שלא להיזכר בסצנה מתוך הסרט "חתונה מאוחרת" שבייםדובר קוסאשוויליב-2011, בה אומרת אלקבץ את המשפט הלא מאוד מרשים כשלעצמו "אני אוהבת את דובי. גברים אחרים לא מעניינים אותי", שמפיה נשמע סופר-דרמטי, ונראה שזוהי תמצית הווייתה מעוררת ההשראה של רונית אלקבץ.
נכון הדמויות ששיחקה אלקבץ לא תמיד היו נשים הנחשבות "חזקות", אבל היא הצליחה להוכיח שדמות מורכבת, מעניינת ועשירה לא חייבת להיות ראש ממשלה. היא יכולה להיות אם ורעיה מותשת או אישה העוסקת בזנות שתלויה לחלוטין בבת שלה כדי לתפקד. אלקבץ הפכה כל דמות ליהלום בזכות היכולת שלה ליצוק רגש טהור לכל תנועה, ולהפוך גם את החולשה לעוצמתית. לא פחות משפעלה למען נשים כנשיאת התנועה הפמיניסטית-מזרחית "אחותי", אלקבץ עשתה זאת כיוצרת קולנוע וכשחקנית. יחד עם אחיה שלומי אלקבץ היא ביימה את הטרילוגיה "גט" שיצאה ב-2014, שבמרכזה ויויאן אמסלם, שבויה בחיי משפחה מייגעים ונטולי אושר, שברגע שהעזה לנסות להתנער מהם נכלאה בכלא שקוף חדש כמסורבת גט. ויויאן שילמה מחיר לא על כך ששתקה והייתה "אישה קטנה", וגם לא על מרדנות. עונשה היחיד היה המגדר שאליו השתייכה מלידה, והצורה המסורתית שבה החברה עדיין רואה נשים.
"ולקחת לך אישה" שביימו השניים 10 שנים קודם לכן, הוא אמנם סרט תקופתי, אבל גם היום נשים רבות מזדהות עם העלילה, כשהן שרויות באומללות מייסרת בגלל מערכת משפחתית שאין בה אלימות פיזית אבל יש בה שעבוד סמוי והיעדר אהבה ושותפות אמיתית. בסרט "לא רואים עלייך" שביימה מיכל אביעד ב-2011 שיחקה אלקבץ אישה שמתמודדת עם האונס שעברה 20 שנה קודם לכן בקושי רב אך גם באומץ, ובכך סייעה ליצירת דיון חשוב בשאלת ה"אבל למה היא נזכרה רק עכשיו".
![רונית אלקבץ ב"טריפליום", מיני סדרה צרפתית | צילום באדיבות YES](https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/04/elkabetz_trepalium_0291_c_jean_claude_lother-טריפליום-צילום-באדיבות-yes_p.jpg "רונית אלקבץ ב"טריפליום", מיני סדרה צרפתית | צילום באדיבות YES")
אבל אלקבץ הרוויחה את כס המלכות לא רק בזכות הכישרון הפנומנלי שלה. לא היה צריך יותר ממבט קצר בה כדי להבין שמדובר במלכה. האלגנטיות והדרמה שהביאה איתה לכל מקום היו גם מושא ללעג לא פעם, הרי בישראל הסחבקית והשמרנית אין יותר מגוחך משמלה אקסטרווגנטית בטקס פרסים שמתקיים באשדוד. ומהי שמלה כזו, או כובע דומיננטי, הינומה שחורה, תספורת מנופחת או איפור כבד, אם לא התעקשות לתפוס מקום במרחב, בזמן שנשים רבות עדיין מפחדות לעמוד במרכז תשומת הלב, ומהבחינה הזו אלקבץ הייתה השראה מחוץ למסך לא פחות מאשר עליו. השאלות בראיון לא מוצאות חן בעיני? ביוש. גברים ממשיכים לעשות כרצונם? אין מצב לשתוק על זה. גם לא על הכיבוש. "הסרט עדות" שביים ב-2012 שותפה לעשייה ואחיה שלומי, הורכב מעדויות של פלשתינים וחיילים ישראלים בשטחים, שהוגשו על ידי שחקנים מוכרים. אלקבץ פותחת את הסרט במילותיה של עובדת ניקיון פלסטינית ומפרנסת עיקרית למשפחתה. לימור לבנת עזבה את הקרנת הסרט כשזה פתח את פסטיבל קולנוע דרום, לא לפני שתקפה אותו בנאומה. אבל המילה האחרונה נשארה של אלקבץ.
![רונית אלקבץ, מתוך הסרט זוכה פרס אופיר "גט" | צילום: עמית ברלוביץ באדיבות YES](https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/04/get_pic_5-מתוך-הסרט-גט-צילום-עמית-ברלוביץ-באדיבות-yes_p.jpg "רונית אלקבץ, מתוך הסרט זוכה פרס אופיר "גט" | צילום: עמית ברלוביץ באדיבות YES")