"סבא שלי כל כך חסר": נכדתו של רבין בטור מיוחד ל"את"

כשיצחק רבין נרצח מדינה שלמה עצרה. הייתי בת שמונה עשרה וחצי, קרובה לגילו הנוכחי של בני הבכור. במרחק השנים והשפעות השחקנים והתרבות הפוליטית בישראל, מתבהר סימון ברור של קו השבר – צלקת לאומית בת שלושים.

>> חברת הכנסת אפרת רייטן בריאיון: "אסור לי לאבד תקווה"
>> מאחורי המילים הגדולות של השר קיש – מערכת החינוך קורסת לנו בפרצוף
>> הצד הלא מדובר של אובדנות בצבא: היתומים השקופים של צה"ל

הרצח סימן קו גבול ופרידה – לא רק מאיש מתוק במיוחד שזכיתי לקרוא לו סבא, ולא רק ממנהיג אמיץ שהיה חלק מרכזי ברבות מצמתי ההחלטה וההכרעה בשנות עיצובה של המדינה. במידה רבה זו הייתה פרידה של החברה הישראלית כולה מהתמימות שאפיינה אותה, אבל יותר מהכל – זה היה אתגר ושבר בזהות שלנו, איתו החברה הישראלית עדיין מתקשה להתמודד, בעודה תקועה במתח המסלים בין אופיה הדמוקרטי של המדינה, לבין זה היהודי.

אני לא תמימה, אני אופטימית. לא רק מפני שסבי המנוח עדיין רלוונטי מתמיד וכל כך חסר, אפילו 30 שנה אחרי, אלא בעיקר מפני שהרוח שלו וסוג המנהיגות עדיין תקפים. לכן אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית

 

בהלוויתו, אליה הגיעו כל מנהיגי העולם כדי לחלוק לו כבוד אחרון, התייחסתי לעמוד האש שהוא היה עבורי – ראש המשפחה הפרטית שלי, ובה בעת מי שהנהיג את המדינה. מוזר להדגיש מה שהיה אז מובן מאליו – ה"המחנה" שהרגשתי חלק ממנו, לא היה מחנה פוליטי, בטח לא מילייה מצומצם. המחנה היה העם.

בשיא המתח סביב תהליך השלום שקידם, אחרי שזכה ברוב פוליטי חוקי ומובהק והתמודד עם אתגרים קואליציוניים מגוונים – ובתוך הוויכוח הציבורי ששיקף מחלוקת ערכית לגיטימית על הדרך – אמר יצחק רבין לא פעם ולא פעמיים כמה הוא מכבד ושומע את אזרחי המדינה, ובעיקר כמה הוא מחויב בשמירה והגנה על כולם. כן, גם על אלה שלא בחרו בו, וגם על אלה המבקרים אותו.

יצחק רבין לא היה צבוע. הוא היה איש סוער, ולעיתים בוטה. הוא חינך אותי שוויכוח איננו דבר שיש לפחד ממנו, להיפך. כדי לנהל ויכוח – חיוני לעמוד על דעתך, ומוטב לשים את הדברים באופן ברור מול הצד השני. אין חובה להסכים, אבל יש חובה לכבד. היחס שלו לשמירה על החוק ועל כך שאיננו מעל החוק היה ברור, לא היו שם שום קריצות פנימיות.

לכן, הבחירה בדימוי של עמוד האש, ביקשה לבטא את סוג המנהיגות המיוחדת שזכיתי להכיר מקרוב: איש שידע לגייס את הסובבים אותו לעשייה בלי כפייה ובלי הטפה; מנהיג שקודם כל ידע לתבוע מעצמו; איש שתמיד לקח אחריות והבין שמי שעומד בראש הוא לפני כל זכות יתר – בעל חובות. במיוחד חובות צניעות, זהירות ושירות הציבור. הרבה לפני שביקש דברים לעצמו, הוא ביקש להשיגם עבור העם שאותו שירת באהבה ובמסירות כל חייו.

יצחק רבין לא היה צבוע. הוא היה איש סוער, ולעיתים בוטה. הוא חינך אותי שוויכוח איננו דבר שיש לפחד ממנו, להיפך. אין חובה להסכים, אבל יש חובה לכבד. היחס שלו לשמירה על החוק ועל כך שאיננו מעל החוק היה ברור, לא היו שם שום קריצות פנימיות

 

"אין לי נכסים להשאיר לילדיי ולנכדיי אחרי. יש לי רק חלומות", הוא אחד הציטוטים שהכי מזוהים איתו, ולא סתם. אפילו יותר משהיה חכם (והוא היה חכם מאוד), ויותר משהיה אחראי, יצירתי, מקורי, אמיץ וישיר – והוא בהחלט היה איש שהפגין את כל הדברים האלה באופן מלא – יצחק רבין שאני זכיתי להכיר היה איש ששליחותו הציבורית היתה תמצית חייו. הוא עבד 24 שעות ביממה, אף פעם לא היה עסוק בתדמית, והוא אשכרה היה איש נקי כפיים, ישר ומלא כנות. כוונותיו הטובות היו הנכס המנהיגותי הכי יקר שלו. ולכן, במיוחד על הרקע הזה, אישומי הבגידה וההסתה הפוליטית שקדמו לרצח, לצד פסקי ההלכה והדיונים המתפלפלים שחצו את אולמות הלימוד של הישיבות והאולפנות וגלשו באלימות לרחוב – היו מעליבים במיוחד, והנזק שלהם הרסני.

עד כמה הרסני? עד כדי להביא את הרוצח למסקנה שהדבר מותר הלכתית ולחרוץ את גורלו כאילו מדובר בדברי אלוהים.

אלו לא היו דברי אלוהים, וממילא, כולנו שווים בפני החוק וצריכים להרכין בפניו את ראשינו – מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. אין דבר שהוא מעל החוק – לא איש, לא פסק הלכה ולא חלום של צד פוליטי כזה או אחר. כי כשחוצים את הקו הזה, נגבה המחיר הכבד מכל – מחיר החיים.

לצערי הענק, הרצח לא הביא להתפכחות ולא לאיחוד, אלא העמיק את המחלוקת סביב שאלת האחריות בין שני המחנות. מאז הרצח, החיים שלנו במדינת ישראל מתנהלים על ציר המתוח הזה – בין היהודי לדמוקרטי. המתח הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה, ואנחנו לא מצליחים למצוא את המקומות שבהם שני הערכים האלה חיים יחד בהשלמה וכבוד הדדי.

אבל למרות שהמתח הזה מדאיג, מסוכן בהחלט ושובר את הלב כל פעם מחדש – אני עדיין מאמינה שזו לא גזירת גורל. יותר מזה, אני מאמינה בכל ליבי שרק אנחנו יכולים לשנות את הילוך האימה הרפטטיבי הזה, אלא שזה לא יקרה אם לא נפעל יחד. לא אותו "יחד" מפונפון ומפולטר. לא "יחד" יפה ומסודר ופוטוגני, אלא רק נכונות משותפת לעשות שינוי כדי שלכולם יהיה פה טוב.

איך עושים את זה? בכל דבר. מהדבר הכי פעוט עד הדברים הגדולים יותר – החלטות שמצריכות מאיתנו לראות עוד צרכים ועוד אנשים מעבר לטובה האישית הקטנה שלנו. אם נזכור להאיר לאחרים פנס בדרך, ולא רק להעיר להם מה הם עושים לא בסדר; אם ננסה להיות בעצמנו הדבר שאנחנו מאמינים בו – כן, גם אם נדמה שכולם עוקפים את התור או גם אם יש תחושת פרייאריות קלה – זו התחלה. אל תיבהלו, אל תוותרו. מקסימום זה יצליח, ונרוויח כולנו.

זה לא תקף לפוליטיקאים בלבד, אלא לבני אדם באשר הם. זו דרך לא מסובכת, יומיומית, ולפעמים ממש רנדומלית. ככל שיותר ויותר ישראלים וישראליות יבחרו בה, נעשה שינוי. נוכל להיות עמודי אש לעצמנו, ולהוביל דרך נדיבה של דוגמה אישית.

אני לא תמימה, אני אופטימית. לא רק מפני שסבי המנוח עדיין רלוונטי מתמיד וכל כך חסר, אפילו שלושים שנים אחרי, אלא בעיקר מפני שהרוח שלו וסוג המנהיגות עדיין תקפים. לכן אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית. זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו מציאות ראויה – וזה גם סיכוי שהציטוט המפורסם ההוא של המנהיג הפרטי והלאומי שלי יתגשם, ויהפוך למורשת שמקדשת חיים ואוהבת את העם. ובעיקר, לכל מה שעוד לא התייאשנו לחלום עליו – כל מה שיכול להיות כאן. לכולנו.