"אימא שלי גנבה אותי מאבא שלי": היוצרת שמתעדת בתים פוסט-סובייטיים

נסטיה עם אימה ואחותה באוקראינה | צילום: באדיבות המצולמת
נסטיה עם אימה ואחותה באוקראינה | צילום: באדיבות המצולמת

נסטיה פייביש, הוגת פרויקט "המהגרת" באינסטגרם, החלה את דרכה המקצועית בהכחשה מוחלטת של מוצאה האוקראיני. היום היא נודדת בין בתים בארץ ומתעדת את העלייה הרוסית דרך חפצים. ריאיון

88 שיתופים | 132 צפיות

"עליתי לארץ בגיל 10. אמא שלי גנבה אותי מאבא שלי", כך מתחיל הסיפור של נסטיה פייביש, מעצבת והוגת פרויקט "המהגרת" באינסטגרם, בו היא מתעדת את ביקוריה בבתים פוסט-סובייטיים בישראל. "ההורים שלי היו גרושים ואימא שלי רצתה לעלות לארץ יחד איתי, אבל אבא שלי סירב בתוקף. אמא סיפרה לי בסוד שעוד מעט ניסע רחוק בספינה וביקשה ממני בשום פנים ואופן לא לספר על לאבא שלי".

>> זה פנטהאוז? זה צימר? זה בית בגדרה שנשמח לגור בו גם

"נסענו לאודסה ומשם עלינו על ספינה, קרוז של כמה ימים לחיפה", היא מספרת. "ההפלגה הייתה קסומה. התרגשתי מאוד, היה צוות הווי ובידור והייתי יכולה לשתות מיץ תפוזים כמה שאני רוצה. אחרי 3 ימים, ב-12 ביולי 1993, לפני 30 שנה בדיוק, ירדנו מהסיפון בעיר התחתית של חיפה. הייתי המומה, הייתי בטוחה שטעינו במקום. אבל אז עלינו למונית ואני זוכרת את עצי הדקל הגבוהים בכל מקום. חיפשתי עליהם בננות, כי ככה התרגלתי מהספרים שקראתי – על עצי דקל חייבות להיות בננות".

לאיזו עיר הגעתן?
"התמקמנו בקרית ים. הייתי בטוחה, בגלל הגגות השטוחים, שהבתים פה לא גמורים. וגם הדירה השכורה הייתה נראית, איך נאמר? שונה מאוד מהדירה המעוצבת והיפה הקודמת שלנו באוקראינה".

נסטיה עם אימה בישראל | צילום: באדיבות המצולמת
נסטיה עם אימה בישראל | צילום: באדיבות המצולמת

"צילמתי את נועה, הבת שלי, ושאלתי אותה מה הזהות שלה, היא ענתה לי שהיא אוקראינית. זה הפתיע אותי, כי זה מעולם לא דובר בינינו והייתי בטוחה שהיא תופסת את עצמה כישראלית"

 

צלחת אוקראינית עם קובה סלק

אמנם פרויקט "המהגרת" באינסטגרם הושק רק בחודש פברואר האחרון, אך פייביש נוהגת להעביר מסרים דרך מדיה ויזואלית כבר שנים. "את התואר הראשון שלי בתקשורת חזותית עשיתי בויצ"ו חיפה, היום אני גם מלמדת שם. התחלתי את התואר בהכחשה שאני רוסיה, אבל פרויקט הגמר שלי היה ספר מכתבים שאבא שלי שלח לי לאורך השנים ברוסית, על נייר ובאמצעות קלטות סליל. כל כך רציתי שיבוא לבקר אותי והוא לא הסכים". אחרי שסיימה את התואר הראשון עבדה בסוכנות מיתוג.

"בשנת 2019 החלטתי שאני רוצה להרחיב אופקים", היא מספרת, "ובחרתי בתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. בסוף התואר מצאתי את עצמי עם סרט דוקו שמתאר את מסע השורשים של המשפחה שלנו לאוקראינה, לעיר הולדתי. צילמתי את נועה, הבת שלי ושאלתי אותה מה הזהות שלה. היא ענתה לי שהיא אוקראינית, אפילו לא 'רוסיה' – שזה כל כך נהוג להכליל את כל דוברי הרוסית בארץ ל'רוסים'. זה הפתיע אותי, כי זה מעולם לא דובר בינינו והייתי בטוחה שהיא תופסת את עצמה כישראלית. כשנסענו למיקולאייב, יצאתי מהרכבת והרגשתי את הריח המוכר לי מהילדות. ראיתי את הבית שגרתי בו, את הרחובות, צילמתי את הילדה שלי שהייתה אז בת 10, בדיוק כמו שאני הייתי כשעליתי לארץ. אני חושבת שאז בדיוק הבנתי שבדיוק כמונו, אנחנו מעבירים לילדים שלנו את משבר הזהות שלנו". 

מתוך הסרט "אני אוקראינית"
מתוך הסרט "אני אוקראינית"

"מה גורם לבן אדם שעוזב לארץ אחרת לקחת איתו דברים כביכול לא שימושיים, אלא רק לקישוט ותפאורה? ככל שצילמתי יותר בתים, זה גרם לי להסתכל עליהם אחרת. רואים את זה גם בסדרה 'סובייצקה'"

 

ואז המשכת לבתים של "המהגרת"?
"כמו כל שאר הדברים האלה, זה הרגיש לגמרי במקרה. התלבטתי עם המנחה שלי, פרופ' טרי שרויר, מה לעשות ואיך להציג את התמונות שצילמתי ושלחתי לה, בין היתר תמונה מהמטבח של אמא שלי שבה אנחנו יושבות ומדברות. טרי אמרה לי – הנה, זה הפרויקט שלך, וגם נתנה לו את השם".

"אנחנו אפילו לא מבינות עד כמה כל הבתים האלה דומים", מספרת פייביש. "כמה רבדים יש בהם שאנחנו לא מודעות אליהן. לאט-לאט הבנתי מה אני רוצה להראות בתמונות שלי. הרבה פעמים נשים אומרות לי שאין להן שום דבר בבית שיכול להעיד על הזהות ההיברידית שלהן, ואז כשאני מגיעה, הן מבינות שיש, אבל שהן לא שמו לב לזה. מה גורם לבן אדם שעוזב לארץ אחרת עם כמה מזוודות לקחת איתו דברים שכביכול לא שימושיים, אלא רק לקישוט ותפאורה? רואים את זה מצוין גם בדירה בסדרה 'סובייצקה'. זה נראה טריוויאלי במבט ראשון, אבל ככל שצילמתי יותר בתים, זה גרם לי להסתכל עליהם אחרת. אחד הבתים שצילמתי, בית הורים של חברה שלי מהתיכון, היה בית 'מעורב', אמא רוסיה ואבא מרוקאי. כל שנה הם עושים מימונה ומזמינים אותנו. על השולחן שלהם תמיד יש מופלטות ועוגיות מרציפן ולידן תמיד – צלוחית עם דג מלוח. זה מה שאנחנו. צלחת אוקראינית מאוירת עם קובה סלק עליה".

את מביימת את הבתים לפני שאת מצלמת?
"לא, אני לא נוגעת בכלום. אני אפילו מבקשת לא 'להכין' את הבית לקראתי. אני בוחרת רק את זווית הצילום ואת הפריים. אני אוהבת את תהליך החקר, את בניית הסיפור, כי בסופו של דבר לכל בית מתלווה סיפור. וגם נשים עצמן אוהבות לשתף".

מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש
מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש
צילום: אינסטגרם ha.mehageret@
צילום: אינסטגרם ha.mehageret@

"אחרי שהשתחררנו התחלנו לעבוד בארומה. שם כולם הכירו אותי בתור נסטיה, עד שיום אחד נכנסה חברה שלי מבית ספר ואמרה לי 'היי, ענת'. כולם היו בטוחים שטעתה בזיהוי"

מנסטיה לענת – ובחזרה

בילדותה, מספרת פייביש שלא חשה את הזהות ההיברדית שהיא מתעדת היום – היא הייתה לגמרי רוסיה. "בגלל שעלינו לארץ ללא רשות מאבא שלי, אימא וסבתא קיבלו אזרחות ואני לא. לא הייתי קיימת במערכת ובית הספר היחיד שהיה מוכן לקבל אותי ללא מסמכים היה ממלכתי-דתי. הייתי שם עולה חדשה יחידה, זוועה. אני בטוחה שהתלמידים והמורות עשו לי קבלת פנים יפה אבל לא הבנתי מילה, לא הייתי חלק. כל צחוק שצחקו סביבי תרגמתי כמשהו פוגעני כלפיי. גם לא הבנתי שום דבר מהתרבות של בית הספר. נניח, בבוקר כשמגיעים צריך לקחת סידור ולהתפלל – אז הייתי מחקה את התלמידים האחרים. כולם עוצמים עיניים ואני עוצמת עיניים, כולם מתנדנדים וגם אני מתנדנדת. מאוחר יותר הגיעה עוד עולה חדשה בשם בלה, הפכנו חברות רק על רקע השפה המשותפת, עד החטיבה. לקראת החטיבה כבר הצלחתי להסיר מעצמי כל סממן 'רוסי'. את השם שיניתי עוד בבית הספר, כי אף אחד לא ממש הבין או הצליח לבטא את 'אנסטסיה' ומורה לאנגלית הציעה לי להיות ענת. אז הייתי ענת, היו לי חברות שלא דיברו רוסית והן אפילו לא ידעו שקוראים לי נסטיה. הן שמעו את אמא שלי קוראת לי ככה והיו בטוחות שזה סוג של כינוי חיבה. גם בתעודת זהות לאורך השנים הייתי ענת".

מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש
מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש
מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש
מתוך פרויקט "המהגרת" | צילום: באדיבות נסטיה פייביש

אז מתי חזרת לנסטיה?
"זה היה תהליך שהסתיים רק  ב-2019, כשרשמית שיניתי את שמי בחזרה בתעודת זהות. בתקופת הצבא עבדתי באולם אירועים רוסי כדי לעזור לאמא שלי, שם כמובן הייתי נסטיה והכרתי את דימה, לימים בעלי. דימה, להבדיל ממני, הסתובב עם 'רוסים'. אחרי שהשתחררנו התחלנו לעבוד בארומה, אני, דימה והחבר'ה שלו. שם כולם הכירו אותי בתור נסטיה, עד שיום אחד נכנסה חברה שלי מבית הספר ואמרה לי 'היי, ענת'. כולם הופתעו למה היא קוראת לי ככה, היו בטוחים שטעתה בזיהוי. באותו רגע החלטתי שזהו, מעכשיו קוראים לי רק נסטיה. נכון ש'נסטיה' לא מתגלגל קל על הלשון, אבל זאת אני, זאת הזהות שלי. הזהות ההיברידית. אני ועוד רבים אחרים כמוני, אנחנו גם וגם". וגם אם אני כל הזמן מחפשת להיות שייכת למשבצת כלשהי, זה לא תמיד אפשרי. כי זה מה שאני. אולי אני בכלל לא משבצת אלא פתח מעגלי, כמו בצעצוע הילדים הזה".

נסטיה עם אימה היום | צילום: באדיבות המצולמת
נסטיה עם אימה היום | צילום: באדיבות המצולמת