אזעקות, בדידות ובלי מרחב מוגן: כך נתמוך בקשישים בימי מלחמה
לא כל קשישה וקשיש יכולים להגיע בזמן למרחב מוגן, והחרדה מתגברת, במיוחד אצל ניצולי השואה. מעבר לקושי הפיזי יש גם בדידות, בלבול והצפה רגשית - כך נזהה מצוקה ונעניק תמיכה רגישה ומכבדת
בתוך המתיחות הביטחונית של היממה האחרונה, האזעקות, הלחץ, החשש, הדיווחים הזורמים מאיראן ומהזירות הפעילות כאן בישראל, ישנו סיפור אחד שכמעט ואינו מדובר – אוכלוסייה אחת שהמלחמה פוגשת במקום הכי עמוק שלה: ניצולי השואה והקשישים בעורף.עבור רבות ורבים מהניצולים, האזעקה היא טריגר בווליום גבוה במיוחד, כזה שמציף זיכרונות, תחושות וחוויות שהגוף לא באמת שכח. בשיחות שמגיעות אלינו בימים האחורנים, חלק מניצולי השואה מדווחים כי הם חשים שוב חוסר שליטה, מצוקה ותחושה של תלות באחרים.
>> "פוחדת שאף אחד לא יחפש אותי": מצוקת הקשישים במלחמה
הטריגרים מגוונים: קולות פיצוץ שמזכירים הפצצות. חושך שמחזיר לבונקרים. קושי להגיע למוצרים בסיסיים, שמעיר זיכרונות של רעב. אפילו השיח הציבורי של “להחזיק מעמד בכל מחיר” עלול להצית מחדש תחושת הישרדות ישנה. חשוב לומר ביושר: לא כל ניצולה וניצול מגיבים כך. רבים מפגינים חוסן מעורר השראה. אבל גם החוסן הזה גובה לעיתים מחיר שקט, בעייפות שמתגברת, בכאבים גופניים, בבלבול, בהתכנסות.
בשיחות הטלפון אנחנו שומעים יותר בדידות. יותר פחד “להיות נטל”. יותר בלבול מול הנחיות שמשתנות בקצב מסחרר. ולפעמים גם הידרדרות שקטה בתפקוד: מי שהיה עצמאי יחסית מתחיל לפחד לצאת מהבית, מתקשה לזכור הוראות פשוטות. לחלקם אין ממ״ד בבית, ויש קושי ממשי להגיע למרחב מוגן. לאחרים אין יכולת להצטייד במצרכים או בתרופות.
מה חשוב שהציבור, ובעיקר בני ובנות המשפחה, יבינו?
לא לבטל: אם אימא או סבתא אומרת "זה מזכיר לי אז", לא למהר להרגיע ב"זה לא אותו דבר". אפשר לומר: "אני שומעת שזה מציף. את לא לבד עכשיו". הכרה ברגש מרגיעה יותר מהכחשה שלו.
לנסות ולהשיב תחושת שליטה: לעבור יחד על ההנחיות, להכין תיק מסודר למרחב המוגן, לרשום מספרי טלפון בגדול וברור. לשאול: "מה יעזור לך להרגיש יותר בטוחה?" החלטות קטנות מחזקות מסוגלות.
לשים לב לסימנים מדאיגים: שינוי חד במצב הרוח, הסתגרות קיצונית, אמירות של ייאוש, בלבול שמחמיר, הזנחת תרופות או אוכל. במצבים כאלה כדאי לערב רופא משפחה או גורם מקצועי בקהילה. לא להמתין שיעבור מעצמו.
לעזור בלי לפגוע בכבוד: לא להיכנס בלי לשאול, לא לדבר מעל הראש שלהם. להציע, לא להכתיב. לפעמים העזרה הגדולה ביותר היא שיחת טלפון קצרה וקבועה בכל יום: "רק רציתי לבדוק שהכל בסדר.
אנחנו, בעמותת "לחיות בכבוד", ערים למצב ותגברנו את מערך המתנדבים והמתנדבות שלנו, שירימו טלפון לניצולים הקשישים ויכנסו לבתים לבדוק שהכל בסדר. זו החובה הבסיסית האנושית והלאומית שלנו כלפיהם. המלחמה הזו פוגשת דור שנושא על כתפיו היסטוריה שלמה. הם לא רק "אוכלוסייה בסיכון", הם נשים וגברים שבנו כאן חיים מתוך חורבן. דווקא עכשיו, כשהכל רועד, האחריות שלנו היא להיות עבורם קרקע יציבה.
בתוך רעש האזעקות, יש גם סלון קטן שבו יושבת אישה קשישה ומנסה להסדיר נשימה. לפעמים כל מה שנדרש הוא קול מוכר שאומר: "אני כאן". ובימים כאלה, זה עולם ומלואו.
הכותבת היא אודליה שרם, מנהלת פרויקטים, עמותת "לחיות בכבוד". לחיות בכבוד מחלקת לניצולי שואה וקשישים מידי אלפי מנות מזון חמות מבושלות, בפריסה ארצית.