ניל יאנג מפסיק לגנוז

רבים מיוצרי הרוק שפרצו בשנות השישים והפכו למיליונרים שבעים בשנות השבעים, סבלו מנפילת מתח קשה בנקודה כזו או אחרת במהלך שנות השמונים. עד היום חלקם מתקשים להסביר למה זה קרה להם בדיוק. האם הם התקשו להסתגל לעידן האמ.טי.וי (קליפים שהצריכו כוכבים בעלי מראה מצודד יותר), או שמא האשמה נעוצה בכלים האלקטרוניים שהשתלטו על עבודת האולפן וההפקה המוסיקלית באותו עשור?

ניל יאנג

בין אלו שצלחו בקושי רב את העשור ההוא – רק כדי לעמוד שוב על הרגליים ולהציג פרק ב' ראוי לקריירה – אפשר למנות את הרולינג סטונס, בוב דילן, אריק קלפטון וניל יאנג. האחרון, כך נדמה לעיתים, חווה את אחת הטלטלות הקשות ביותר בפרק הזמן שבין 1980-1989. הוא אמנם לא הפסיק לכתוב ולהקליט – מרוק אגרסיבי, דרך אלבום אלקטרוני שהציג סאונד קשה לעיכול, ועד לקאנטרי – אבל נדמה שהעניין הציבורי באלבומיו פחת ככל שהעשור התקדם.

ב-1989 הוא חזר, ובענק, עם "Freedom" – מאלבומיו הטובים בקריירה – וכבש מחדש את הפסגה בדרך להכתרתו כסנדק הגראנג', אבל זה כבר עניין לטור אחר.

יאנג, מעבר לעובדה שהוא התקשה לשחרר פנינים בשנות השמונים, ידוע גם כגונז אלבומים סדרתי. ההערכות נעות בין ארבעה לשישה אלבומים גנוזים (כולל כאלו שלא יצאו בפורמט דיסק). יאנג אכן נודע כגונז תקליטים בעבר, אך בשנים האחרונות הוא שינה את גישתו ב-180 מעלות, וכיום הוא נחשב לאחד ממשחררי הארכיבים המוסיקליים הכי אקטיביים שיש. חלק מהסיבות למהלך הן כלכליות גרידא, אבל כשהתוצר הסופי מוצדק אין סיבה להתעכב על המניע.

אוצר של אלבום

זה החל בטפטוף. בתחילת העשור הקודם שוחררו חלק מהאלבומים של יאנג שלא יצאו עד אז בפורמט של דיסק. ב-2007 יצא האלבום הנפלא "Chrome Dreams II", שאיגד קטעים מוצלחים למדי (שמשום מה נותרו על רצפת האולפן), והמשיך עם סדרת ההופעות הנדירות שלו, שחלקן אוגדו לקופסה בת שמונה דיסקים (הראשונה מתוך ארבע, אגב), שהכילה את יצירתו המוקלטת שלא יצאה בתקליטים.

כעת מגיע מטיל זהב נוסף מתיבת האוצרות העמוקה של יאנג. האלבום "A Treasure", שהוקלט במהלך סיבוב הופעות עצמאי שערך ינאג ב-1984-1985 עם להקת הקאנטרי אינטרנשיונל הארבסטרס. סיבוב ההופעות הזה נערך אמנם כדי ללוות את אלבום הקאנטרי הדי כושל שלו, "Old Ways" (ונערך ללא חסות של חברת תקליטים), אלא שבניגוד לקאנטרי הדלוח שהוצג באלבום, כאן מדובר באחת מנקודות האור הבודדות בחושך הגדול שאפיין את יאנג בעשור ההוא.

יאנג סוחף את המאזין מהשנייה הראשונה ומראה שגם בעידן שבו הוא לא נִספר, הוא יודע לספק שירים חזקים. כמעט כל אחד מ-12 השירים שכאן הם חברי כבוד בארסנל הניל יאנגי, והם נעים על הרצף שבין הקאנטרי הקלאסי – עם הכינור וכובעי הבוקרים – לבין הדיסטורשן המוכר של יאנג.

שווה להתעכב על הגרסה הנפלאה של "Motor City", שבו מבכה יאנג את ירידת קרנה של תעשיית הרכב האמריקאית ועובדיה (נושא שקרוב לליבו עד היום). זוהי יצירה חשובה שנכתבה בשיא עידן רייגן הקפיטליסטי ולא כתגובה מהירה לעידן פוסט בוש, שבו נחשב יאנג לאחד מהיוצרים היותר אקטיביים.

השיר, הנפלא לכשעצמו, מלמד עוד דבר על יאנג: גם כשהוא לא נתפס כמוביל או כאייקון, הוא מתפקד כנביא. ומי שזקוק להוכחה נוספת לכישוריו, מוזמן לצאת בעקבות האוצר הישן הזה שכעת נחשף מחדש.

ניל יאנג והאינטרנשיונל הרבסטרס – A Treasure (התו השמיני, לב מדיה גרופ/ Reprise)

האזינו ל-"Amber Jean":