ניו יורק בלוז

מסך טלוויזיה קטן ריצד בחדר חשוך. תחילה ראינו את אחד המגדלים בוער, ואז בשידור חי צפינו במראה שלא ייאמן – מטוס נוסעים שני מתנגש באחד הבניינים הכי מפורסמים בעולם. סמל היציבות הכלכלית, הפוליטית, אחד מסמלי המעצמה הגדולה בעולם, בער וקרס תחתיו לנגד עינינו.

לא האמנו. רבים זוכרים היטב איפה היו ברגע שבו הודיעו על נפילת מגדלי התאומים בניו יורק. זה אחד מאותם רגעים דרמטיים שבהם הנשימה נעתקת והמחשבות רצות במהירות מסחררת. עשר שנים חלפו מאז אותו בוקר בתחילת ספטמבר 2001 בניו יורק, שבו התחולל פיגוע הטרור הגדול ביותר אי פעם, שגבה בעיר הכי דינמית, מעניינת ומרגשת בעולם 2,974 קורבנות.

אזור אסון

האמנית לידיה דונה ובן זוגה ריצ'רד סיגל, רופא ניו יורקי, מתגוררים מאז 1982 בשכונת טרייבקה (Tribeca) בדרום מנהטן, מרחק כמה מאות מטרים מצפון לאתר מרכז הסחר העולמי, שבו ניצבו מגדלי התאומים. הסטודיו של דונה נמצא במרחק ארבעה גושי בניינים בלבד מהאתר.

בשיחת טלפון היא מספרת שהחיים שלה הושפעו באורח דרמטי מן האירוע. "החוויה הזאת, כשצעדתי בבוקר ה-11 בספטמבר עם עוד אלפי מפונים צפונה, לא משנה לאן, העיקר להתרחק מאתר האסון הבוער, היא לא חוויה ששוכחים. רגע אחד היינו תושבי ניו יורק, העיר הכי נהדרת בעולם, ורגע אחרי זה היינו פליטים שנמלטים מבתיהם.

"במשך שלושה חודשים נאסר עלי להיכנס לסטודיו שלי. לא יכולתי לעבוד. במשך כמה שבועות לא הרשו לנו לחזור הביתה. גם כשחזרנו אסרו עלינו לפתוח את החלונות. הכל נאטם. התקינו בבית מטהרי אוויר ומסננים וציידו אותנו במסכות גז. זו היתה טראומה שיותר מעשר שנים יידרשו כדי לעכל אותה.

צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Ken Tannenbaum, Shoterstock

מחסומים בדרך הביתה

"הדבר הראשון שהתברר לנו הוא שהמאורע בודד אותנו באופן מודגש מחלקי העיר האחרים. אנשים שגרו מצפון לרחוב קאנאל (Canal) לא חוו את אותה החוויה. תושבי האזורים האחרים נמנעו מלהגיע לשכונה שלנו, ותחושת הבידוד גברה בחודשים הבאים. היתה תקופה שבה המשטרה הציבה מחסומים מדרום לרחוב קאנאל, וכשרצינו לעבור, לחזור הביתה, דרשו מאיתנו תעודות מזהות שיוכיחו שאנחנו תושבי השכונה.

"זאת חוויה לא קלה ולא מובנת מאליה לנו כניו יורקרים. הרגשנו שאנחנו גרים באזור אסון. אי אפשר היה להתעלם אפילו לרגע מהריח החזק באוויר. פלסטיק שרוף, חומרים כימיים, לך תדע מה עוד. במשך כל היממה שמענו את העבודות מתנהלות ברעש גדול ואת האזעקות שפעלו בלי הפסקה. ראינו את התאורה החזקה בלילות ולא יכולנו לברוח מזה אפילו לרגע.

"לכל אלה צריך להוסיף את הכמויות האדירות של הביורוקרטיה שנאלצנו להתמודד עמה כדי שיטפלו, יתקנו, יחזירו את השכונה למצב הקודם שלה. המגמה הזאת התהפכה כעבור כמה שנים, והתחילה התפתחות אדירה באזור.

"היום נדמה לנו שזו השכונה הכי מבוקשת בעיר, וגם זה קצת מוזר לנו. אנחנו רגילים לגור במקום די שקט, ועכשיו יש חשש גדול שהאזור כולו יהפוך לאתר תיירות ענקי".דונה מספרת שהאירועים האלה נכנסו באופן מיידי וישיר לעבודות האמנות שלה. "התמודדתי עם האירועים בעזרת הציור, וקל לי להצביע איפה רואים את זה בעבודות".

אני שואל אותה על חרדות שעדיין פוקדות אותה בעקבות האירוע, והיא מודה שאמנם יש חרדות, גם לה וגם לאחרים בשכונה, אבל אז היא צוחקת ואומרת, "יש המון חרדות, אבל בעצם אני פוחדת רק מבעלי גלריות שלא משלמים תמורת הציורים שלי. שום דבר אחר כבר לא מפחיד אותי. מה יכול להיות גרוע יותר ממה שחווינו כאן לפני עשר שנים?".

חוששים בלי הפסקה

סקר שערך ה"דיילי ניוז" הניו יורקי ביוני 2011 מצביע על כמה מגמות שעשויות להפתיע בדרמטיות שלהן. על פי הסקר 50 אחוז מתושבי ניו יורק חוששים היום בלי הפסקה ממתקפת טרור. המשיבים לסקר הגדירו את זה חשש קבוע, "שנמשך כל הזמן".

גם התוצאות האחרות מעניינות: רבע מתושבי ניו יורק העידו בסקר שהם "חשדנים" כלפי מוסלמים. רבע מהנסקרים טענו שהם חושבים על הפיגוע במגדלי התאומים מדי יום. עשר שנים חלפו מאז, והם חושבים על המאורע ההוא מדי יום.

שליש מהנשאלים העידו בסקר שהכירו מישהו שנהרג באסון. יותר מחצי מהנשאלים דיווחו שהם מציינים את התאריך 11 בספטמבר בדרך כלשהי כדי לזכור את האירועים. שליש מהנשאלים דיווחו שהם נעשים עצבניים כשהם רואים מטוס מנמיך טוס. 45 אחוז טענו שהם מודאגים מרמת הבטיחות בתחבורה הציבורית בעיר.

למרות התוצאות האלה, המעידות על טראומה ועל זרמים חזקים של דאגה וחששות השוצפים מתחת לפני השטח, רוב מוחלט מקרב הנשאלים טענו שאינם שוקלים אפילו לעזוב את העיר. רבים הצהירו שהפיגוע חיזק את הקשר שלהם לניו יורק. שליש מהנשאלים ספקנים בנוגע לשאלה אם שני מטוסי הנוסעים הם שגרמו את כל הנזק הזה. 18 אחוז מהנשאלים הביעו אמון בתיאוריות קשר, שעל פיהן הוטמנו גם חומרי נפץ בתוך הבניינים.

רשימה קצרה שערך הכתב קורקי סיאמצקו מה"דיילי ניוז" מצביעה על עוד כמה שינויים בחיי תושבי ניו יורק: "פעם לא ניצבו אנשי המשמר הלאומי בפתח תחנת פן (Penn Station, תחנת רכבת מרכזית בניו יורק – מ.ג). פעם לא גילינו ערנות לכל חפץ חשוד. פעם היינו מתמצאים בניו יורק על פי המראה של מגדלי התאומים שהתנשאו מעל העיר. פעם הסימון 9/11 לא היה סימן קיצור לכאב לב".

אתר הזכרון הרשמי שתכנן הישראלי הניו יורקי מיכאל ארד. צילום: אימג'בנק | AFP

צילומים מדהימים במוזיאון קטן אחד

הצלם גארי מארלון סוסאן עוסק כבר עשר שנים אך ורק בפיגוע במגדלי התאומים. במשך תשעה חודשים בסוף 2001 ובתחילת 2002 צילם בלי הרף את תחילתו של תהליך השיקום באתר ההרוס. הוא היה הצלם הרשמי של האתר, והיחיד שקיבל לדבריו אישור לשוטט במקום ולתעד את הפעולות של כוחות ההצלה, הכיבוי, הפינוי והניקיון.

יש לו אוסף אדיר של תצלומים ושל חפצים שאסף באתר. הוא מצא שם למשל בקבוק יין שנפל בארגז מהקומה ה-110 ונותר בהריסות ללא פגע. בשנת 2004 הבין סוסאן שיש בידו אוצר. בריאיון מיוחד ל"מסע אחר" הסביר שתחילה התקשר לכמה מוזיאונים בניו יורק וניסה להציע להם להציג את אוסף התצלומים והחפצים. "איש לא היה מעוניין", אמר בקול שקט. "הייתי מתוסכל ולא ידעתי מה לעשות. ההארה הגיעה כשנסעתי לאמסטרדם וביקרתי בבית אנה פרנק בעיר. המקום נתן לי השראה. הבנתי איך גם במרחב קטן ופרטי אפשר להקים מוזיאון מרתק וחשוב. שם החלטתי להקים את המוזיאון בעצמי".

מוזיאון גראונד זירו פועל מאז 2005 בקומה השנייה בבניין מסחרי ברחוב 14 (מערב) מספר 420 בניו יורק, בין השדרה התשיעית לרחוב וושינגטון. המוזיאון זכה לביקורות נלהבות, שאחדות מהן רואות בו חלק מסיור החובה בעיר. גארי מארלון סוסאן מודה שהוא עצמו הופתע מהצלחת המוזיאון.

"התצוגה שלנו כוללת 100 תצלומים מעבודות השיקום וחפצים. זה לא מוזיאון גדול במיוחד, אבל הביקור גורם לאנשים התרגשות עצומה. סיור במוזיאון נמשך כשעה וחצי, ובשנת 2010 פקדו אותנו 30 אלף מבקרים. חשוב להבין שזה מספר גדול, כי בגלל גודל המקום נכנסים לתוכו רק 28 מבקרים בכל סיור. "יש לנו ארבעה סיורים בכל יום, וחייבים להזמין מקום מראש, כי הביקוש גדול. גם בחלומות שלי לא ציפיתי להצלחה כזאת. חשבתי שיבואו כמה אנשים, ורציתי שיראו את התצלומים שלי, אבל הזיכרון של מגדלי התאומים חזק כל כך, שקהל גדול נמשך לכאן".

בשביל תושבי ניו יורק ההתמודדות על הזיכרון היא חוויה אישית, ולדבריו של סוסאן רק בשנה האחרונה החלו להגיע תושבים מקומיים. רוב המבקרים הם תיירים. "אנחנו מעניקים להם חוויה ביתית ומגוננת מאוד, ובסוף הביקור אנחנו מחלקים שוקולד ומים קרים".

גארי מארלון סוסאן מלא ספקות בנוגע לעתיד המוזיאון הקטן שלו. איזה סיכוי יש לו לשרוד כאשר ייפתח מוזיאון גדול ורשמי באתר גראונד זירו עצמו, הצמוד לאתר ההנצחה? לדבריו, מנהלי המוזיאון הגדול אמנם הביעו עניין באוסף שלו, אבל רבים ממקורביו דוחקים בו שלא למכור אלא להמשיך ולהפעיל את המוזיאון הייחודי. "אי אפשר לדעת מה נכון לעשות. בסופו של דבר, זאת בדיוק הסיבה שניו יורק נפלאה כל כך".

הכותב הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד