כשהשניצל ניצח את הטופו: למה נטלי עטיה כבר לא טבעונית?
נטלי עטיה חשבה שהיא נפרדה מהשניצל לנצח אבל אז הגיע המשבר הגדול. עכשיו, כשהילד שלה בדרך להיות טבעוני היא מבינה שאין דרך אחת להביע חמלה
"אמא, אני רוצה להיות טבעוני"
הודיע לי בן ה-17 מהצד השני של הטלפון.
שתקתי. תחושות מבלבלות הסתובבו לי בגוף, שמחה מהולה בחרטה, אכזבה וגאווה.
בשנת 2012, כחלק מתהליך הבראה אישי והתעוררות עולמית למען רווחתם של בע״ח והפסקת תהלוכות המוות האכזריות (הנוחתות ישירות לתוך גופינו) התחלתי את דרכי כטבעונית. זה לא היה קשה בכלל ב-3 שנים הראשונות. הנפש שלי שמחה להשיל מעליה את ניחוח המוות והסופניות שהרחקתי מגופי, המוסר שלי נשם לרווחה, כי בחרתי שלא ליטול חלק באכזריות והפסקת חיים של נשמה אחרת והגוף ועור הפנים הודו לי על האנרגיה החדשה שהבאתי עליהם.
כמודל לשני ילדיי, נתתי לבן ה-9 ולבן ה-12 דאז (כיום הם בני 14 ו-17) לבחור את אורח החיים שמתאים להם ללא קשר לבחירות שלי. בתוכי קיוויתי שילכו גם הם בדרכי אך הזכרתי להם ולעצמי שכל אחד צריך לבחור את הדרך המתאימה לו ולגופו. שני הקטנטנים, שעד אז מרבית התזונה שלהם התבססה על בשר וביצים, התחברו בעיקר למסר של "חברים לא אוכלים" ומיהרו להודיע שבשר אאוט ואורז אין.
עוד טורים של נטלי עטיה:
לא בת 20: נטלי עטיה מסתכלת על עצמה ערומה
תירגעי: האם אפשר לחיות בלי ריטלין?
שיעור במגניבות: איך לזכות בתואר "אמא מהחלומות"
המשימה לא הייתה פשוטה עבורי, מכיוון שכעת נפלה על כתפיי האחריות להזין בצורה מאוזנת ונכונה לא רק את עצמי אלא שני זאטוטים בשיא ההתפתחות הפיסית שלהם, ואם המשפחה עוברת לאוכל טבעוני, אז שיהיה גם בריא, ואם בריא, משמעותו שכל ההמבורגרים והנקניקיות מהטבע הן אאוט, והחל עידן הבישול האיטי והביתי.
תוך 4 חודשים נשבר הקטנצ׳יק, והבכור נשבר עוד לפניו. אבל כפי שנשבעתי לעצמי – לא הפעלתי שום לחץ או דרישה, אלא קבלה מוחלטת של הבחירה שלהם.
וכך, על אף היותי דבקה במטרה שהפכה במקביל גם לפילוסופיית חיים, ניתקתי את עצמי רגשית ממראה חזה העוף ששכב אצלי במטבח והתחברתי לאהבה שלי לילדים, שבחרו לאכול חזה – שעד מהרה הפך לשניצל.
במשך 3 השנים הראשונות דבקתי בתפיסת החיים החדשה שלי, עם חריקות קלילות של ביסים חפוזים בשוקולד חלב, אפילו נכנסתי לבית של אח אחד גדול וגם שם בישלתי לעצמי בנפרד, ולאחרים עזרתי ללמוד כיצד מטגנים שניצל, אלא שהסובלנות שלי כלפי מי שלא בחר כדרכי, עוררה את כעסם של עמותות בע״ח והם לא היססו לתת לי בראש ולקרוא לי טבעונית לייט.
אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את מה שקרה אחרי שיצאתי מ"האח הגדול". אולי זו הטראומה של הניתוק מהבית, אולי זה הרעב שהיה שם בשבוע האחרון, שם עיקר התזונה שלי התבססה על לאכול לעצמי את הלב, אולי זה היה מגיע בכל מקרה אבל, הדי האזעקה צעקו משבר.
כשנעמדתי מול המקרר ולקחתי שניצל קר ששכב שם ובלעתי אותו כמעט בשלמותו ואחריו עוד אחד ומשם ריצה לקופסת הטונה שהתייבשה במזווה וכך במשך כמה חודשים, הבנתי שאני אוכלת את כל פילוסופית החיים שלי בלי מלח. התביישתי בעצמי, הסתרתי מהסביבה שלא ידעו ש״נפלתי״ והבנתי שאני כבר לא יכולה להתעלם ממה שקורה לי. אני חווה משבר שמימדיו עוד לא ברורים לי, ועלי להתייצב בכנות ובאומץ אל מול המציאות ולהודות שאני לא האדם הגדול שאני רוצה להיות, אני לא כזו חזקה והגיע הזמן לצאת מהארון עם האמת הכואבת.
תאומות בנשמה ? #sloth #twins #עצלן
A post shared by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on
הכרזתי בפני עצמי תחילה ולבסוף גם לסביבה, שאינני טבעונית יותר וכי היום אני רק צמחונית (כיום אני אוכלת גבינות ודגים) ולא בהכרח צמחונית גאה! התגובות ההססניות לגבי האופי הלא חזק שלי לא איחרו להגיע, ילדיי ומכריי עקצו אותי, ואוכלי הבשר חיככו ידיהם כמנצחים בתחרות סמויה שכנראה הייתה שם תמיד, הקרניבורים אל מול היהירות (לכאורה) של הטבעוניים הנאורים.
״אז למה את לא אומרת כלום?" שאל בן ה-17 אחרי שהודיע לי שהוא צמחוני שמתקרב לטבעונות.
״אני כל-כך שמחה יקר שלי. כל כך שמחה שהגעת למקום הזה לבד ומתוך עצמך. הרי זו דרך חיים ארוכה, מפותלת ערכית וחשובה…" מלמלתי.
אולי בכל זאת, כאימא, פרשתי לפניו את הדרך, את הספתח למודעות, את האמפתיה לסבלו של האחר. אולי זו דווקא ההליכה עם האמת שבתוכנו, תהא אשר תהא, שהוא יונק ממני בחייו הצעירים.
ואולי בסה״כ, לעיתים אני האדם הגדול והחזק שאני רוצה להיות ולעיתים לא.
דבר אחד בטוח, אני אישה שלומדת סובלנות אל מול החולשות שלי ושל אהוביי ומלאת חמלה, כבר לא רק לאחרים, היום למדתי חמלה גם כלפי עצמי.